"עכשיו חייבים לעשות משהו שמח", אמרה הילדה כשחזרנו מבכורת "השחר של גאיה", ההצגה החדשה של תיאטרון המדיטק, ופנתה להכין פיצה. "השחר של גאיה" הוא עיבוד בימתי מחודש לספר זוכה פרס זאב ופרס לאה גולדברג לספרות שכתבה שגית אמת, על פי סיפור חייה האמתי. אמת עצמה היא גם זו שעיבדה את הספר למחזה.
אלוהים תציל אותי
"אלוהים, בבקשה תציל אותי", מבקשת גאיה, תלמידת כיתה ז', רגע לפני מבחן במתמטיקה בפתיחת ההצגה. בהמשכה, תפנה לאלוהים פעם אחר פעם, עם בקשות שונות וכבדות משקל בהרבה.
שמות כמו להקת תיסלם ובנזין, וכתבות שמספרות בעיתון על כך שיום אחד יהיה מין דיסק כזה, יותר קטן מתקליט, שינגן מוזיקה, ושלכל אחד יהיה פעם בבית מחשב, מצהירים מהרגע הראשון של ההצגה על התרחשות הסיפור אי שם בשנות ה-80.
השחר של גאיה, צילום: בני גם זו לטובה
מהרגע בו מגלה גאיה גוש קטן וחלק בצווארה, היא מוגדרת כחולה במחלה ממארת ומתחילה בהתמודדויות עם טיפולים כימותרפיים והגבלות הקשורות למחלה. בהמשך גם תאבד את שער ראשה ותחבוש פיאה, ובשביל אחת כמוני, שקשה מאד בהתמודדות עם כל מה שקשור במוות ובמחלות, הייתה ההצגה הזו אתגר רציני. לא קל לי לאמוד את הפרמטרים האמנותיים כשכל מה שאני רוצה זה לברוח ולהעמיד פנים שאין דברים כאלה בעולם.
אבל בזמן שישבתי ליד בתי בת ה-11 וחצי וניסיתי להדוף את כל המחשבות המפחידות פן יתקרבו אליה, חיבקה אותי הקטנה בעודה בוכה מול הנעשה מולה על הבמה, והבהירה לי שאלה בדיוק הילדים בעבורם תרמה השבוע שלושים סנטימטרים משיער ראשה.
השחר של גאיה, תמונת יחסי ציבור
בין הפחד לכוח חיים
כוחה של ההצגה הוא בעובדה שהקטנה שלי לא רק בכתה. אין ספק שיש קושי בהחלטות שצריך לקחת כשמחליטים להתמודד בהצגה עם נושא כל כך כאוב שנוכח, לצערנו, בחיים של בני נוער לא מעטים ושל הסובבים אותם. "נכון" ככל שהדבר יהיה, ברור שעצוב לשמו הוא לא עניין חכם כל כך מבחינה יצירתית, ו"השחר של גאיה" אכן מעמידה מול פחד המחלה והמוות את כוחם של החיים, ונותנת מקום שווה להתאהבותה של גאיה בשחר מהכיתה המקבילה, ולכוח החברות שחווה גאיה עם חבריה הקרובים. ובין שני הקווים המקבילים הללו, זה של החיים וזה של הפחד, נמצאת "השחר של גאיה".
התמודדות משמעותית לא פחות של גאיה היא עם היחס של חבריה והוריה למחלתה. רחמי הסביבה מעוררים בה זעם והיא לא נותנת לאיש לגדר אותה במשבצת של מסכנות, ונותנת מלחמה מעוררת כבוד, שמגיעה, לשמחתנו לסופה האופטימי והאמיתי, ועל כך יכולה להעיד העובדה שאל הבמה עולה בסיום ההצגה כותבת המחזה והספר, שגית אמת, שזהו סיפור חייה. יתרה מכך, גם כוכבת המחזה, השחקנית מורן רוזן, שעושה תפקיד מצוין, מטעינה אותו בביוגרפיה הפרטית שלה עצמה, כמי שהחלימה גם היא בילדותה ממחלת הסרטן.
השחר של גאיה, צילום: בני גם זו לטובה
הבימוי של ההצגה, עליו אחראי תום ווליניץ, מצוין, ומצליח לזפזפ בין שני הקווים הללו בצורה טבעית ומאד מוצלחת בימתית. קארין בראונר קומאי יצרה תפאורה מינימליסטית וחזקה ביעילותה, השחקנים מורן רוזן, תום אנטופולסקי, יובל גנות, נדב זילברמן ועמית סידי עושים עבודה נהדרת ומצליחים לייצר הזדהות גדולה, ובכל זאת, בסיומה של ההצגה מצאנו את עצמנו אוחזות בדעה קצת שונה, בתי ואני, באשר לגישה הבימתית ולאנרגיה שהיא מייצרת.
לי נדמה היה שההצגה מדברת קצת בשפה ילדית מדי, ואם היא מיועדת - ובצדק – לבני ה-12 ומעלה, כדאי היה לייצר מראש שפה בימתית בוגרת יותר מזו שנפרשה לפניי על הבמה כדי למנוע את הפער שחשתי בין הסיפור לבין הצגתו. ילדתי אוחזת בדעה ההפוכה. "הסיפור עצמו מאד קשה", היא אומרת. "לא צריך שגם המילים יהיו קשות. אם כבר, הייתי מציעה להעלות את הגיל לו ההצגה מיועדת לגיל מבוגר יותר."
שגית אמת, צילום: ראובן קפוצ'ינסקי