למרות שפע המרכיבים המוצלחים החוברים לאלבומה של נורית גלרון התוצאה סבירה ולא יותר ודין דין אביב באלבום הסולו שלה אינה פורצת מסגרות אבל מביאה עמה נועם וחן.
נורית גלרון – מרכיבים מוצלחים ותוצאה קורקטית
לפני כמה חודשים, כשהוציאה נורית גלרון את אלבום האוסף הכפול שלה מסדרת "המיטב", תהיתי בקול רם, מתי היא תחזור לבקר שוב באולפני ההקלטות, ולא ידעתי עד כמה קרובים אנחנו לקבל ממנה סיבוב ראווה נוסף בחנויות התקליטים.
השעה הגיעה, כשש שנים אחרי "להתראות מתוק", שלא הסב נחת רבה למבקרי המוזיקה. באלבום החדש מנסה גלרון לשחזר את הימים היפים שלה כזמרת מבצעת, פעם נוספת להקיף את עצמה בכל היוצרים הנכונים, ולהחזיר לעצמה את התוית האיכותית כל כך שאפיינה אותה בעבר. ברשימת הכותבים באלבום אפשר למצוא את נתן זך, יענקל`ה רוטבליט, יונה וולך, נתן יונתן, מיקי גבריאלוב ואילן וירצברג בפינת הוותיקים, את שילה פרבר, רונה קינן ודודי לוי בפינת היוצרים הצעירים והרעננים, ואת יזהר אשדות מפקד על כל החבורה, בעמדת המפיק המוזיקלי.
כל זאת, ואי אפשר להצביע על שום אלמנט בעייתי. ההפקה המוזיקלית הפונקציונלית של יזהר אשדות, מקפידה שלא להשתלט, ונותנת לגלרון את המקום המושלם להפגין את כישוריה, עם ליווי עדין ביותר, אקוסטי בעיקרו ונגיעות נעימות של בלוז וג`אז רך, שרק מדי פעם יוצא מגידרו עם איזה חליל אירי, מקצב של תופים או גיטרה דומיננטית. הלחנים הטובים ברובם, שיש בהם כדי לתפוס את האוזן אך לא תמיד באופן מיידי, ושירתה של גלרון, שלא השתנתה בעיקרה במהלך השנים שחלפו, לבד מהצימצום הצפוי בטווח המרשים שאפיין אותה בעבר, כולם עושים את עבודם ממש בסדר.
אבל לכל אורך האלבום, יש ציפייה שהעסק יתרומם קצת יותר. זה קורה מדי פעם, ובייחוד בשיריהם של מיקי גבריאלוב ואילן וירצברג, שבהם כל האלמנטים מתחברים היטב אחד לשני ומביאים לתוצאה נהדרת, אבל לכל האורך, נדמה כאילו אין שום דבר שיכול להוציא את גלרון מגידרה או לחלץ ממנה איזשהו סוג של התלהבות. היא שרה את השירים באופן מקצועי וקורקטי עם תשומת לב לכל פרט, כאילו באה לעשות את עבודתה וללכת הביתה, ולא כמי שהדבר באמת נוגע בנימי נפשה.
אז הייתי שמח לשבח את את האלבום הזה, אבל למרות כל המרכיבים המוצלחים שבו, קשה לי לעשות זאת בפה מלא. כל שנותר לי הוא להמליץ פעם נוספת על אלבום האוסף הכפול שלה, ואם כבר יש לכם אותו ובא לכם לקנות משהו חדש של נורית גלרון, אז גם הדיסק הזה יעשה עבורכם עבודה סבירה, ובייחוד אם אתם נמנים על חובביה הוותיקים.
נורית גלרון – מה שהשמיים נותנים, אן.אם.סי
דין דין אביב – חן רב
גם לאלבום הראשון של דין דין אביב ציפיתי די הרבה זמן. לאורך השנים אפשר היה לשמוע את הגברת מזמרת לה בכל מיני הזדמנויות, כסולנית בגלגול הראשון של להקת "גאיה", בדואטים עם מוש בן ארי (באלבום הראשון שלו), וכחברה בפרוייקטים של עידן רייכל, וכל אלה הצליחו רק להגביר את הסקרנות לגבי פרויקט שלם ששייך כולו לזמרת המיוחדת הזו, ושם היא תוכל להשמיע את קולה האישי באופן מלא.
ובכן, גם השעה הזו הגיעה. האלבום מתחיל עם "סודותי", שיצא לרדיו כסינגל הראשון מתוך האלבום, ופותח עם צליל גיטרה עדין, וקולה של דין דין אביב מצטרף אליו, ולאט לאט צובר השיר תאוצה להופך לממתק סוחף של ממש. היא שרה, מלהגת וממלמלת לה כדרכה, ופתאום אני שם לב שאין בשיר הזה שום שינוי או תזוזה מהסגנון שאפיין את הפרויקטים בהם השתתפה עד היום, ממש כאילו מוש בן ארי עומד להצטרף אליה בכל רגע.
הדיסק ממשיך להתנגן לו בנינוחות, ויש בשירים הבאים נופך אישי יותר ופנים חדשות שמבצבצות להן, ויש גם זמרת ורסטילית עם נוכחות של ממש שמחזיקה את האלבום על כתפיה בחן רב. אחרי עוד כמה רצועות מגיעים לדואט המתבקש עם עם מוש בן ארי ("חולמת"), שיר יפהפה במקצב הואלס, שמצטייר בסופו של דבר כאחד מהקטעים הטובים באלבום. מתקדמים קצת יותר, ומגיעים כמעט לקצה, וגם בשירים האחרונים בהם לא מרשה לעצמה אביב לפרוץ אפילו בקטנה את המסגרת המוכרת, ובכל זאת מצליחה להוציא תחת ידה אלבום נעים ויפה, שהוא גם מיוחד ובולט, ולו בזכות הזמרת המקסימה שמובילה אותו.
דין דין אביב – סודותי, הד ארצי
11/04/2006
:תאריך יצירה
|