סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2024 נובמבר 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
כתבה
 
מאת: לילך דקל-אבנרי "להתנבא בכיכר השוק" -שיחה עם דלית מילשטיין
 

 
 


לרגל עלייתה של ההפקה החדשה של תיאטרון נוצר "ארץ בושת" נפגשה לילך דקל אבנרי עם דלית מילשטיין לשיחה על תיאטרון עם אג`נדה.

מופע של פרפורמרים

ב- 1992 הקימו דלית מילשטיין ואבישי מילשטיין את תיאטרון נוצר, שצבר לעצמו ב- 14 שנות קיומו מוניטין של תיאטרון המעלה הפקות חדשניות, חתרניות ובלתי מתפשרות בתוכן וגרנדיוזיות ומרהיבות בוויזואליה שלהן. אגב - בין שני המילשטיינים אין כל קשר משפחתי, לגמרי במקרה הם נפגשו לראשונה בכיתה ה` (!) ושנים מאוחר יותר הקימו את "נוצר".

הפעם הם שוב ממציאים את עצמם מחדש עם הפקה בשם "ארץ בושת" שמועלית בימים אלה במועדוני הבארבי בתל-אביב ובכפר סבא. החלל עצמו, מעצם היותו מועדון/בר משמש כתפאורה. הרעיון עצמו איננו חדשני (דבר דומה למשל נעשה בהצגה "אלווורה" בתמונע) אבל המינימליזם בחלל, חדשני לחשיבה הקונספטואלית של "נוצר". הגרנדיוזיות שאפיינה את התפאורה בהפקות של התיאטרון מוסבת במופע החדש לתלבושות וכן לשכלול המיומנויות של השחקנים. "ארץ בושת" נשענת במיוחד על הפרפורמרים ומביאה לידי ביטוי את כל כישוריהם ואף יותר מזה. השחקנים לא רק שרים ורוקדים כי אם יוצאים במעשי לוליינות ולהטוטנות ובעיקר - מנסים לחרמן את הקהל.

"אני רואה מה קורה פה ואני חרדה וכועסת"

- בתכנייה של המופע את כותבת שאי אפשר היה שלא להעלות את ההפקה , מה בעצם בער לך כל כך ?

"זה שהנכים שובתים כמעט לבד, זה שאם מס הכנסה מחליט להתלבש עליך, אתה מעדיף להתפשר מלהילחם איתו, זה שאתה יודע שבדירה ממול קורים דברים איומים, או שלך קורים דברים איומים כמו שהבן שלך נשלח למקום שיודעים שזה ציר ממוקש ואז האמא בוכה ברדיו ואומרת למפקד שלו: `אני יודעת שזה לא באשמתך`. מה לא באשמתו? אם הוא היה גנרל יפני הוא מזמן היה עושה חאראקירי, ואנחנו מעדיפים לא להתעסק עם זה.

"מצד אחד האברהמיות (כלומר הנכונות להקריב את הבנים שלנו - ל. ד. א) מאוד חזקה ומצד שני מפיבושת ובאמצע כלום . וזה נורא בעיני. בואי אספר לך משהו. עוד לפני שהתחלנו חזרות ישבתי בדרך יפו עם יעל ברנפלד לדבר על הפרויקט. פתאום מהחלון של הקפה אנחנו רואות חבורה של נערים מכניסה מכות רצח לנער אחר ועוד ילד קטן לידו. אף אחד לא קם. קמות יעל ודלית, פחד אלוהים, ומנסות להפריד ביניהם. עוד דקה מישהו מכניס לי לא יודעת מה ואז הברקה – צעקה: `אני אקרא למשטרה` והם ברחו. השעה אחת בצהרים, מרכז העניינים ואף אחד לא בא לעזור לנו.

"בימים אלו אני כותבת לפרנסתי ספר על ניצולת שואה, מה שמעלה הרבה מחשבות על טבע האדם, וצר לי לומר לך שהדיבורים האלה על זה שאנושיות נעלמה, יוצאים מנקודת הנחה שהיא הייתה שם קודם. ואני רואה מה קורה פה ואני חרדה וכועסת. משם צמחה ההבנה שזה מה שאני צריכה ליצור ולהגיד. ואני מקווה שכל המדינה תשמע אותי ולא בגלל שאני רוצה להתפרסם. אני רוצה להתפרסם, אבל זה לא העניין. אני רוצה שאנשים ילכו הביתה ויחשבו על זה.

"אני מאשימה גם את התקשורת, כי בעיני לתקשורת חלק גדול בהשתקה הזו של החברה. ומהמקום הזה אני מרגישה שיש משהו לא נכון לעשות הצגה כזו, להגיש מה שאני אומרת ואחרי זה לרדוף אחרי התקשורת. כך שאני מקווה שההצגה הזו תצליח לצבור מעריצים מתוך שמועות שיעברו מפה לאוזן. וזה לא שאני נאיבית והנה אני יושבת איתך כי אני לא מספיק אמיצה הרי אני לא חנוך לוין, אני לא באמת יכולה להרשות את זה לעצמי. אז הכל עובד בדיסונס שזה כנראה חלק ממהות היצירה שלנו. דיסוננס הנביא העומד וצועק על העם ובו בזמן רוצה שישמעו אותו ויקשיבו לו."

"רק בארץ טוב יותר להיות פקידים"

- בתחילת שנות ה-90 סיימת בית ספר למשחק, עוד לא ממש נאבקת על מקומך כשחקנית בתעשייה וכבר הקמת תיאטרון. למה בעצם לרוץ ולהקים תיאטרון?

"כמו כל דבר בחיים חלק קורה מתוך החלטה וחלק פשוט קורה. קשה לומר מה בדיוק קרה. משחר הימים לאבישי ולי היה חלום – לעלות את מחזות המלחמה של אדוארד בונד (מגדולי המחזאים הבריטים של המאה העשרים – ל. ד.א) שהיה, ולאור העליבות ההתנהלותית בארץ הוא עדיין, מהפכני. והחלטנו להקים מנגנון משלנו שיאפשר לנו להרים פרויקט מגלומני שכזה".

- אבל למה להקים תיאטרון ועוד לשלוש הפקות? לפתוח עמותה, לגייס כספים וכיוצא בזה, הרי היו ועדיין יש יוצרים שמתארגנים, עושים ומתארחים בתיאטרון.

"אנחנו גם מתחתנות, נכון? וכל הבלגן הזה בשביל גבר אחד? לפני 15 שנה לרפרטוארי לא היו הרבה אלטרנטיבות, האופציה היחידה הייתה עכו, מה שהיה ברירת מחדל, אם כי טובה בסופו של דבר. אבל זה לא זה. בתפיסת העולם שלנו אנחנו שואפים לתת חיים ליצירה ושתינו יודעות שבפרינג` הצגה רצה פעם, גג פעמיים בחודש מה שמהווה עבורה גזר דין מוות. ומה על ההרצה שלה? באותן שנים, אבישי בדיוק חזר מגרמניה, מקום בו הפרינג` גדול יותר מהרפרטוארי בארץ ואולי דווקא בשל חוסר הניסיון לא פחדתי מכלום. החיים של היצירה מתחילים במפגש עם הקהל, ולנו היה חשוב ליצור לילד הורים.

"היום המילה להקה או לסירוגין קבוצה הוטמעה, אבל אז, כשרינה ירושלמי יצאה עם `המלט` ודודי מעיין הקים את הקבוצה שלו מי שמע על זה? ואילו בעולם להקות זה אימפריה, זה עוצמה, מושא להערצה. בואי נזכר באריאן מנושקין או בתדיאוש קנטור. בעולם להיות להקה זה הרבה יותר מכובד מאשר עוד הפקה באיזשהו תיאטרון. רק בארץ יותר טוב להיות פקידים".

ואכן, ירושלמי ומעיין הקימו כל אחד קבוצה או אנסמבל אבל בשני המקרים זו הייתה בעצם מקהלה של איש אחד. לעומת זאת – המילשטיינים יצרו להקה עם רוח הרבה יותר פתוחה וחופשית כבר מעצם העובדה ששני אנשים כל כך שונים מנהיגים אותה.

"אני לא משוררת והמחזאים הגדולים באמת הם משוררים"

- מה הייחוד של התיאטרון שלכם מבחינתך?

" אותי מובילה קודם כל התחושה החברתית, להתנבא בכיכר השוק, אבל אם בוחנים את מה שעשינו – ממחזות המלחמה של בונד ועד `ארץ בושת` מתקבלת תפיסת עולם מאוד לוחמנית. תפיסה שהלכה ונעשתה יותר ויותר מתוחכמת עם השנים ובזכות אבישי יותר ויותר פיוטית, מה שניכר בעבודתו האחרונה `קרנפים`. כך שהחיבור הזה בינינו זה מה שיצר את התבשיל שנקרא נוצר".

- בהצגות ראשונות של התיאטרון שיחקת, את ה"גבול והשיבה" רק כתבת, כלומר ההפקה הייתה מבוססת על סיפורים שלך, בדרך ביימת את "ירמה" וכעת חזרת לכתיבה ולבימוי עם הטקסטים של "ארץ בושת". מה את קודם כל – שחקנית, סופרת, מחזאית או בימאית? וציפור קטנה לחשה לי שאת גם מביימת קרקס ומלמדת.

"הכישרון שלי הוא תיאטרון ואני לא יודעת עד כמה גדול כי פחות מגדול אני עוזבת את המקצוע. בינוניות זה דבר נורא. אז שחקנית גדולה אני לא וגם קצת נמאס לי. כותבת? אין לי הכישרון של אבישי. יש לי סוג של מיומנות, יד קלה אבל אני לא משוררת. והמחזאים הגדולים הם משוררים. בימאית? גם זה אני לא יכולה להגיד. עשר שנים הכנתי את עצמי בהפקות של סטודנטים, אבל הפקות מקצועיות עשיתי רק שתיים, אז אחרי שתי הצגות אני עדיין לא מעיזה לקרוא לעצמי בימאית. לא כל מי שכותב רב-מכר הוא סופר. חובת ההוכחה עדיין מוטלת עלי ולאור המציאות הישראלית אולי תמיד תהיה, אלא אם איזה מיליונר יקום ויאמץ אותי וייתן לי להתפתח.

"לגבי הקרקס - בן זוגי הוא אמן קרקס ומעצב נוף. נפגשנו בסדנה של אברהם דנא (אבי התיאטרון הפיזי בארץ), כך שבעצמי למדתי ג`אגלינג, חד אופן וקביים ואכן ביימתי אותו ואת שותפיו מספר פעמים. ומורה? אני מורה מאישיותי. אני אוהבת את זה וחושבת שאני יודעת לעשות את זה, אבל גם את זה לא למדתי באופן מסודר. כיום אני לומדת מדעי הרוח באוניברסיטה הפתוחה. בדיוק קוראת חומסקי שמדבר על זה שהלשון שלנו היא ראי המחשבה, שהשפה נותנת לנו דרך להיכנס. אז אולי זו דרך להיכנס".

"מעדיפה שחקנים בוגרים עם אישיות מעוצבת

- איפה האנסמבל ? לא נותרו הרבה מהצוות של ההפקות האחרונות ב"בית בושת"?

"אנסמבל אומר שיש גרעין חזק של יוצרים. רוב היוצרים שלי הולכים איתי שנים ושלא לדבר על אבישי שהיה גם פה דרמטורג במובן הצמוד של המילה. ב"ארץ בושת` משחקים רק יעל ברנפלד, יעל צוקר ושפרה מילשטיין שהגיעו איתי לקו הגמר. תראי, התיאטרון שלנו נאלץ להתמודד עם דרישות בלתי אפשריות מגוף ציבורי. רוצים שנהיה להקה מדהימה עם הרבה שחקנים, פורצת דרך ושנצליח לעבוד עם תקציב אפסי שגם מגיע תמיד באיחור. זה שובר את האנשים. גם כך יצירה זה מצב של אי וודאות. יש לפחות שלושה שחקנים שעזרו לי לכתוב את המחזה: לימור יצחייק שבינתיים שוב נכנסה להריון, ואמיר איבגי ופיני אמיר שלא יכלו יותר להתמודד כלכלית.

"אני נוטה לשמור נאמנות וחושבת שזה מה שיוצר להקה. גרעין אמיתי שעובר מפרויקט לפרויקט. מה שכן במשך השנים למדנו להפנות את עיקר התקציב לאנשים, למשכורות. ו`ארץ בושת` מממשת את התפיסה הזו".

- למה חשוב לך להכשיר את השחקנים שלך, במיוחד לאור הקשיים התקציביים – כמו למשל שיעורים בלוליינות ליעל צוקר, במקום לקחת מומחים לדבר?

"האנשים הם מקור ההשראה עבורי. ובמקרה הזה למשל כתבתי את התפקיד עבור יעל. ואם לומר את האמת, למרות שאני מכורה לשחקנים ובארץ יש כישרונות גדולים אי אפשר להתחמק מהתמודדות עם ההכשרה הצרה שלהם. בבתי-ספר למשחק בארץ מכינים אותם לתיאטרון מאוד מסוים: רפרטוארי ומסחרי. עליהם להיות קודם כל אמינים והם חסרי מיומנויות פיזיות וורבליות. הם לא יודעים ליצור מטקסט פיוטי פעולה דרמטית. הם לא וירטואוזיים. אז כשאני מוצאת כאלו אני נאמנה להם".

- את עובדת בסגנון של רנה ירושלמי שמכשירה את השחקנים שלה במשך כמה חודשים ורק אז מתחילה חזרות?

"בשונה מרנה אני אוהבת לעבוד עם שחקנים בוגרים, בעלי ניסיון שיש להם אישיות מעוצבת, על היתרונות והחסרונות. עם תלמידים הגעתי לרמות זיכוך גדולות אבל לא לעומק. להוציא מיניות מיעל ברנפלד, שחקנית עם סיפור חיים, תקוות וכשרון ענק, זה הרבה יותר מאתגר מאשר משחקנית צעירה ובתולית.

- אם בשחקנים עסקינן בואי נדבר על קוסם ההפקה, תרתי משמע – אורי רביץ, בתפקיד יפיפה ובעיקר כמו שלא ראינו עד עכשיו - מה, איך מתי ולמה?

"אמנון פישר התחיל איתנו את התהליך. זה לא הסתדר ויצאתי לחיפושים. חיפשתי הרבה זמן עד שפניתי לאורי. לא הייתי בטוחה, הוא נראה לי יפיוף מדי אבל אבישי נורא פרגן לו, אז הרמתי צלצול, שלחתי טקסט ונפגשנו. בחנו את הדברים והתגלה שחקן שזז נפלא, עם כשרון לקוסמות ויכולת מרשימה של עבודה עם טקסט. מה שמדהים היה שפישר הביא עמו אפלה ואורי גילה בעצמו את היכולת לגלם את האפלה הזו".

מקורות השראה מפליני ועד זיגי סטארדאסט

- מה היו מקורות ההשראה לעבודה הפיזית?

"עם כל שחקן זה משהו אחר. למשל עם אורי הסתכלנו הרבה בתמונות של סטירים והגענו עד לזיגי סטארדאסט, עם מוצי אביב שמשחק את הליצן ראינו ביחד ולבד את הליצנים של פליני והאחים מרקס. יצירה של הצגה זה בעיני תהליך של גשטאלט. בעצם אמנות הגשטאלט זה תיאטרון. כמו בישול – אתה שם מרכיבים, מכניס לתנור ומקווה שיצא טוב. בתוך התהליך אעשה כל מה שצריך לעורר את השחקן, כתורתם של סטניסלבסקי, גרוטובסקי ווכטנגוב. כמו ספר שכשפותחים אותו הדף מקבל מימד נוסף והופך לתלת מימד.

"יש המון דרכים לעשות את זה מדרכו הסיסטמטית של מיקל אלפרד: יחידות וביטים, אותה למדתי מאמי שיפרה מילשטיין, וגם דרך אימפרוביזציות וחומרים ויזואליים. אני ממציאה את ההצגה תוך כדי האימפרוביזציות. משם אני מקבלת רעיונות. אין לי את הראיה המרחבית שיש לבמאים שממציאים את ההצגה על המקט (דגם התפאורה). אם השחקנים לא עושים את זה איתי אני לא מסוגלת. יש שחקנים שמאוד קשה להם עם זה, ואם אני מאוד רוצה לעבוד איתם אתנהל אחרת. שם אני עוזרת ונותנת להם בסיס על מנת להגן עליהם"

זה שבמאה ה- 20 המשפחה נזרקה לפח זה לא אומר שזה לא טבעי לעבוד עם משפחה

- נסיים במילה על העבודה עם אימך. יחסי הורים ילדים זה גם ככה דבר מורכב, וכמו שאמרת יצירה היא גם כך דבר לא יציב, אז איך מתרחשת החתונה ביניהם?

"רגע, ומה על מאות ואולי אלפי שנים בהם זה היה מובן מאליו שהילדים נכנסים לעסק המשפחתי? זה שבמאה העשרים המשפחה נזרקה לפח לא אומר שזה לא הכי טבעי לעבוד עם המשפחה. תראי, אני אדם שאין לו חברים. אבל האנשים שאני עובדת איתם נהיים החברים שלי, כמו משפחה. וכמו במשפחה יש משברים אבל מתגברים עליהם. תחשבי על הנאמנות והמחויבות ההדדית. אמא שלי ויתרה עכשיו על תפקיד ראשי בסרט של סובול בשביל ההפקה הזו. מי היה מוותר על תפקיד כזה חוץ ממנה? כולם היו נוטשים אותי.

נאמנות זה דבר מאוד חשוב בקבוצה. לא נאמנות עיוורת של נאמנות למפלגה, אלא ממקום שבו אתה פוגש אדם שמקדם אותך ואתה מבין שאתה הולך איתו".


"ארץ בושת" תעלה החודש החל מ- 21 במאי במועדון הבארבי בתל-אביב ובמועדון הבארבי בכפר סבא. לפרטים נוספים


04/05/2006   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. תודה רבה
עמרי רוזנצויג , (25/05/2006)
1. אחלה של הצגה! מומלץ..
היללוש , (04/05/2006) (לת)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע