היסטוריה
בטלנובלה
עלילת האופרה ״סימון בוקנגרה״ נשענת על שני עמודי תווך, אחד מהם היסטורי העוסק בפרק אופייני למאה ה-14 בתולדות איטליה - מלחמה ואיבה בין רפובליקת גנואה, שבתחומיה מתרחשת העלילה, לבין רפובליקת ונציה, המאיימת עליה. בנוסף מדובר באותה תחרות אינסופית על שלטון ומשילות בין אצולה לדלת העם, או בינונית-העם שהדמוקרטיה מכירה בכוחה, דל ככל שיהיה בקביעת השליט.
העמוד האחר שעליו נשענת העלילה נבנה משניים שלושה מרכיבים של סיפור שאנו מגדירים כבעל אופי של טלנובלה, שאליה מתנקזות הדמויות ההיסטוריות - סימון בוקנגרה, שנבחר להיות הדוג׳ה של גנואה, תומכו החשוב הצורף פאולו אלביאני, והאציל מגנואה יקופו פייסקי, הנושא טינה עזה אישית לבוקרנגרה בשל הרומן שניהל עם בתו, מריה.
סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר
העלילה מסתבכת כאשר מתברר כי למריה, שמתה בפרולוג של האופרה, ולבוקנגרה נולדה בת שנעלמה. כעבור 25 שנים מתברר כי אמליה-מריה, הבת של בוקנגרה חיה, ולא ממש חשוב באיזה נסיבות, ויש לה רומן עם גבריאל אדורנו, אף הוא ממחנה היריב של בוקנגרה. הסיבוכים האנושיים פולשים למרחב הפוליטי, ושם, לפחות בשלב הסיום של האופרה יש מנצח מפתיע. לפחות למי שהפן ההיסטורי של העלילה אינו ברור מאליו.
סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר
איגרת
לישראל
2019?
זה מורכב, זה מסובך ובשביל ג׳וזפה ורדי זה היה אתגר שלא ממש עמד בו לדעת רבים, כאשר האופרה הועלתה לראשונה בתיאטרון לה פניצה של ונציה בתחילת 1857. אבל ורדי לא אמר נואש והתקין גרסה חדשה מורכבת אף יותר בהשפעתו ובסיועו ובעזרת חבר חדש בצוות כותבי הליבריות שלו - המשורר-מלחין אריגו בואיטו, שלא ממש הושיע לליברית המקורי של פרנצ׳סקו מריה פיאווה והתוספות של אנטוניו גרסיה גוטיירז.
סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר
אבל בואיטו לכל הפחות הוסיף תמונה מרתקת באמת של כינוס מועצת גנואה שבה נפרשות האיבות השוררות לא רק בין ונציה לגנואה אלא גם בקרב עמה של גנואה. כאשר מאזינים לטקסט - או נעזרים בתרגום הכתוביות המצוין של ישראל אובל - אפשר בהחלט להרגיש כי שאיפת ורדי לאיחוד איטליה למדינה אחת, ושלום בין שבטיה ועריה, היא איגרת מיוחדת לקהל הישראלי. הרחש באולם העיד שהיא הגיעה לתעודתה.
על כל התסבוכת הזאת אפשר לקרוא כאן באתר בראיון של יוסי שיפמן עם במאי ההפקה דיוויד פאונטני (לינק למטה) וכמובן בתכניה המלאה כל טוב במה שקשור לרקע, לתולדות ולמאפיינים של היצירה הזאת, שהצד המוזיקלי שלה נחשב חדשני - למשל, לסימון בוקנגרה אין אריה, ובכלל אין באופרה הזו ולו גם אריה אחת שאפשר לשיר או לשרוק או לזמזם אותה.
סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר
מסה של קולות נמוכים
פאונטני ביים הפקה זורמת היטב עם התפאורה של רלף קולטאי, מהבולטים במעצבי הבמות של המחצית השניה של המאה ה-20, ועם המוזיקה של ורדי שברגעיה הליריים והרומנטיים רומזת אל מה שכבר כתב אך גם אל מה שיתבסס יותר ב״נשף מסיכות״ - האופרה שיכתוב אחרי סימון בוקנגרה.
על הצד המוזיקלי ניצח במרץ רב ג׳וליאנו קרלה, שהוליך יפה את תזמורת האופרה, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ואת מקהלת האופרה המצוינת בהדרכת איתן שמייסר, וליווה במסירות את הסולנים ובראשם יונוץ פאסקו הנהדר כבוקנגרה טרגי, ואינסנג קים כפייסקו הזומם לנקום נקמה אישית, אך נמנע מכך בשעת מבחן.
בתפקיד אמליה-מריה שרה אורליה פלוריאן בקולה היפה, ובעיקר בחלק השני של הערב, ובתפקיד גבריאל אדורנו זהר הטנור של הקטור סנדובל.
סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר
את המסה הקריטית של המוזיקה ברגיסטרים הנמוכים העשירו הקולות העשירים של הבס-בריטון ולדימיר בראון הנפלא כפאולו, המכתיר את בוקנגרה אך מורד בו ומרעיל אותו בגלל שנכזבה תקוותו לשאת את בתו, ולצדו גם הבריטון של נח בריגר כשותפו פייטרו. שני אלה, אגב, השתתפו בתפקידים האלה בהפקה שהועלתה לפני 16 שנים.
עם ״סימון בוקנגרה״ מסיימת האופרה הישראלית בכבוד את העונה שהביאה יצירות מופת כ״ורתר״, ״טוסקה״, ״נשף מסכות״, ״סלומה״, ״כך עושות כולן״ ו״הנוסעת״.
סימון בוקנגרה, צילום: יוסי צבקר