סינית כקלאסיקה ישראלית
16 שנים אחרי שעלתה בבית ליסין ההצגה "סינית אני מדברת אליך" מאת סביון ליברכט, שזכתה בשלל שבחים ופרסים, חוזר המחזה לבמת בית ליסין בהפקה מחודשת – ומצוינת.
ליברכט לכדה במחזה בכישרון ובדייקנות תמונת מצב של אנשים ותקופה ברצף הישראליות, והיא מאירה בו את מורכבותה של משפחת שורדי שואה ובתם היחידה, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20.
ליברכט, בעצמה בת לשורדי שואה, מתבוננת בבני המשפחה במבט מבחוץ ומבפנים, ממרחק הזמן ובזמן אמת של המחזה. דרך עיני הגיבורים ומבטם המעוּוָת או המתעוות, היא מתבוננת גם בחברה הישראלית של אותן שנים, בפערים שנבעו והתרחבו אז, בַּנאיביות, במשמעות ובגאווה שחשו ניצולי שואה על דברים שנראים לנו כל כך מובנים וברורים מאליהם.
היא הצליחה לברוא בצלילות מופלאה, בדיאלוגים מושחזים, שורטים ומדויקים וגם בלא מעט רגעים קומיים, את גיהינום חייהם של השורדים, בין אם ביקשו רק לשכוח או לרגע לא לשכוח, ולצידם את הצל הכבד מנשוא תחתיו נדרשו לחיות ילדיהם, בני הדור השני, שנולדו אל תוך ערימת ציפיות בלתי אפשריות למילוי.
סינית אני מדבר אליך, צילום: כפיר בולוטין
שארית הפליטה
המחזה נע בין ההווה שלו, שבו מירי, בתם הבוגרת של אברם ומרתה, שבה לדירת הוריה המנוחים אחרי היעדרות של 20 שנה, כדי למכור אותה.
השיטוט בין חדרי הבית, יחד עם שמעון המתווך שמתגלה כ"ילד של העיראקים" מהשכונה - שהיה מאוהב בסתר במירל'ה הצעירה וקינא בה על הבית המצוחצח והספרים הרבים - מחזיר אליה קרעי זיכרונות מהילדות וההתבגרות החובקת-חונקת מוחקת-תובעת, שמהם ברחה ביום הראשון של השבעה על אביה.
דרך המסע לעבר היא גם מגלה מה קרה לשארית משפחתה אחרי שעזבה, ואיך אמנם עזבה את הבית, אבל לא את המשפחה.
גלריית שחקנים מצוינת
ליברכט טוותה את הסיפור במיומנות מחזאית, ושמה טקסטים נהדרים בעיתוי מושלם בפי הדמויות המורכבות, מעוררות האמפטיה ומכמירות הלב שבראה. ציפי פינס – שכבר רקדה בעבר טנגו בימתי מוצלח מאוד עם ליברכט, למשל ב"רוח'לה מתחתנת" - ביימה את ההפקה הנוכחית והפיקה את המרב מכל שורת טקסט ופאוזה טעונה, ומכל אחד מהשחקנים הנהדרים.
שירי גולן נהדרת כמרתה הקפוצה, שחיה כל יום מחדש עם המתים יותר משהיא חיה עם החיים, שלא יכולה לשאת מגע פיזי ומקרצפת כל הזמן כל דבר ובעצם, את כתמי הזוועות שאינם דוהים. לימור גולדשטיין מרהיבה כקרולה, אחותה שמדחיקה כל זיכרון ומתעקשת לחיות את הרגע עד כלות בתאווה חושנית, גם כשזה לגמרי לא מצליח לה.
שתי השחקניות המצוינות הללו מבצעות דואט מושלם כאחיות שביניהן נמצאים לא רק כל המתים שהאחת מסרבת להרפות מהם והשנייה נרתעת מלגעת בזכרם, אלא גם חשבון אימים לא פתור ולא סגור על פרוסת לחם שהאחת נתנה לשנייה או שהשנייה לקחה מהראשונה, וכך או כך שתיהן אינן מסוגלות להרפות מלחם החיים הזה.
סינית אני מדבר אליך, צילום: כפיר בולוטין
מסע רגשי-ישראלי
עוד ניצב ביניהן, ואולי בעצם מיטלטל ביניהן אברם, בגילומו המאופק-מרגש של נמרוד ברגמן, בעלה של מרתה ומושא חשקיה של קרולה. גם הוא שרד את אותה תופת, אבל יצא שונה משתיהן, מתנהל ביניהן על כנפי איזו תקווה גדולה לעתיד אחר וטוב יותר במדינה הצעירה שהוא מאמין בה בכל מאודו.
ושלושתם תולים את כל התקוות שלהם במירל'ה, הילדה שגדלה עם "האבא הכי נכון" כהגדרתה, עם אימא סגפנית-דיכאונית ששופכת מהחלון מי ספונג'ה על ילדי העיראקים ועם הדודה הפתיינית שמתעניינת בה יותר מאשר בבנה שלה.
מיטל נוטיק היא מירל'ה הצעירה והיא מצליחה לגלם את הילדה התמה מבלי להתיילד ואת הנערה הצעירה שמתחילה להבין את כובד המשא שמאיים למחוץ אותה באותנטיות הנכונה לגיל, כזו שמצליחה לראות חלקי אמת לגבי עצמה אבל עדיין לא את התמונה המלאה. דניאל גל היא מירי, האישה הבוגרת שחוזרת הביתה בכל המובנים, והיא כובשת בפגיעות המפוכחת שהיא מקרינה. שמעון המתווך, בגילומו הרגיש-מחוספס של קובי פרג', משלים את הפסיפס האנושי-בימתי.
זו הצגה שהיא מסע רגשי-ישראלי שמחזיר את הצופים למציאות ייחודית של דור ותקופה שהייתה כאן לא מזמן, ולוקח אותם למקומות אישיים-משפחתיים, גם אם הם כבר לגמרי שונים; הצגה שמספקת חווית תיאטרון עוצמתית בזכות מחזה מעולה שזוכה לביצוע מצוין - צוחקים הרבה, מתרגשים המון, מזהים, מזדהים, מבינים ומגלים, שוב, שהחיים הם לא בדיוק כמו שהם נראים. ככה עושים תיאטרון טוב.
סינית אני מדבר אליך, צילום: כפיר בולוטין
לרכישת כרטיסים