המנצח והבמאי מנהלים דיאלוג

לפי דבריה, ענבל פינטו, המביימת את "ליצנים", אכן אינה נוגעת במוסיקה. הצהרות הכוונה שלה נוגעות בדרמה הדחוסה  של האופרה. "פליאצ'י," אומרת פינטו, "נוגעת בחיים, בתקווה ובייאוש באופן שמדבר אל כולנו. העלילה מתרחשת בעיירה כפרית עלובה, בה אין שמיים והאופק אינו מזמן דבר. תושביה, כפריים וליצנים, אנשים שהחיים כופפו אותם והותירו בהם חיוורון קיומי." 

"למקום," ממשיכה פינטו בתיאור העלילה, "מגיעה להקת שחקנים שמביאים צבע, אופטימיות ותקווה לשינוי, אך מהר מאד מתגלים הסדקים במעטפת השלמות.  ונחשפים הכאבים, המאוויים והקשיים של  חברי הלהקה: קַניוֹ, מנהל הלהקה, נֶדָה, אשתו, סילוויוֹ האורח וטוֹניוֹ, שמאוהבים בנדה, והשחקן בֶּפֶּה, שמנסה לשמור על שפיות ועל ניטרליות.  תושבי המקום שממשיכים בחייהם הנואשים בציפייה שהרגע התיאטרלי יביא איתו תקווה.

אך בעצם, מבטם של אנשי הכפר מעצים את הבדידות וכמותם, גם השחקנים נותרים עם כיסופים לא ממומשים לאהבה וחופש. עם זאת, המוסיקה המרהיבה שהלחין רוּגֶ׳רוֹ לֻאוֹנקָוַולוֹ, הסולנים, המקהלה, הרקדנים וההפקה, יעידו על הכוח, העוצמה והתקווה האנושית לרגש ולהתרגש ממעשה האמנות."

האם, אני שואל את דניאל קלגרי, מתקיים דיאלוג בינך לבין הבמאי, האם תאמר לבמאי, שמע תשנה כאן, תשנה שם כי זה לא יעבוד?

"בהחלט, בהחלט. ככלל אומר שהרוב הגדול של הבמאים  אינם יודעים מוסיקה. גם כאן במהלך החזרות הבמאית ביקשה להאט את הקצב כדי שיתאים לכוריאוגרפיה ואז הסברתי ש"ליצנים" היא אופרה ולא יצירת בלט. ברור שלא מדובר בעימות ביני לבין במאי אופרה. שיחות מן הסוג הזה הן  דברים שבשגרה. אלו בעיות נורמליות."


דניאל קלגרי, תמונה באדיבות האופרה


 מנגן כלי הקשה קונטרבס לניצוח
  
דניאל קלגרי הגיע לנצח על אופרה לאחר שניגן  במשך שתים-עשרה שנים בבית האופרה "לה סקאלה" במילנו. "התחלתי כנגן כלי הקשה ונגן קונטרבס. ב'לה סקאלה' יצא לי לעבוד ב'תור הזהב של המנצחים'. נראה לי שלמעט קאראיאן, עבדתי עם כולם,  ג'וּליני, סָוואליש, בּרנשטיין, מהטֶה, מאזֶל, מוּטי, אבּאדוֹ, סינוֹפּוֹלי, גֶרגיֶיב. זכיתי בתחרות לה סקאלה כשהיית בן עשרים ושתיים הייתי די צעיר. זו הייתה זכות לנגן ב'לה סקאלה'. זה היה בית ספר, זו הייתה הזדמנות. בשלב מסוים בקשתי מריקרדו מוטי להיות נוכח בזמן העבודה שלו עם הזמרים. ובהמשך עזבתי את בית האופרה לה סקאלה ופניתי לקריירת ניצוח עצמאית."
 
קלגרי ניצח בתל אביב על שלוש הפקות בעבר, הוא התארח על במותיהם של בתי אופרה רבים. בעבר היה מנהל מוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הפלמית. לפני חודשיים מונה לשמש מנהל מוסיקלי של בית האופרה בניס שבצרפת. "זו הפעם הראשונה שאנהל תזמורת. רק תזמורת. כמנהל מוסיקלי אני עובד עם תזמורת ועם מקהלה. וכמובן שאני אחראי על ההפקות שעליהן אני מנצח. בבית האופרה בבלגיה, אתחיל עם 'מקבת'  שעליה עבדנו עד שהקורונה עצמה אותנו. לעונה הבאה אני מתכנן  'לה בוהם' ואת 'פלסטף'".    
 

פליאצ'י, צילום: יוסי צבקר

בין תזמורת סימפונית לתזמורת אופרה

"בשבילי אלו שני עולמות שונים. 'אופרה' היא היא העולם השלם של המוסיקה. המוסיקה הסימפונית לעומתה היא מרכיב אחד בלבד  ביקום של עולם המוסיקה. כשאתה מנצח על אופרה אתה חייב להיכנס לתחומים רבים. הדבר הראשון כמובן, הוא העבודה עם הזמרים. זה תהליך שאינו מובן מאליו ואינו  דומה לעבודה עם נגני תזמורת או עם סולנים בכלים. לכאורה כאן וכאן אתה עובד עם מוסיקאים שיש להם כלי, אלא שבשונה מן הנגנים הזמרים מחזיקים את הכלי  בתוך הגוף. כשאתה באמת מבין את הכלי של הזמרים, אתה מגלה  שאתה צריך להנחות את הנגנים לחשוב על הכלים שלהם ככלים מזמרים. לנגן כאילו הם זמרים."
 
אתה מדבר  על נגנים שיש להם קטעים סולניים ביצירה או על כל חברי התזמורת?
 
"חד משמעית מדובר בכל הנגנים. כי נגינה באופרה כמו "ליצנים" היא מאד תובענית. לצורך השוואה אופרה של מוצרט מתנהלת במתחם של סולם אחד או במפעם פחות או יותר קבוע. באופרה של לֵאוֹנקוואלוֹ יש שינויים לאורך כל היצירה בעיקר בדינמיקה. כלומר מקומות שבהם צריך להאיץ את הקצב, מה שנקרא אָצֶ'לֶרנדוֹ או במקומות אחרים הרוּבָּטוֹ שולט (הארכה של תו מסוים שמאשר חופש מוסיקלי או הגברה של ממד המתח במוסיקה).   המנצח צריך כמובן להיות במקום, במדויק, ולומר לנגנים להיות יחד עם הזמרים. אם אותם זמרים ששרים בדיוק את מה שאתה ביקשת מהם (בחזרות שקדמו לעבודה עם התזמורת)". 
 

פליאצ'י, צילום: יוסי צבקר

גם אני שר את האופרה מול התזמורת
 
אתה לא מבקש בה בעת שהזמרים יקשיבו לנגנים?

"כן, גם. הם צריכים לדעת מה קורה איתם בכל רגע נתון. בסופו של דבר או בתחילתו של דבר באופרה הכול מתחיל מן המילה. המלים צריכות להיות מובנות לזמרים, מן הטעמים המובנים מאליהם שידעו מה הם שרים. אבל מעבר להבנה הבסיסית, כשאתה מבין את המלים אתה מגלה שהמִפעָם (רית'ם) של המוסיקה נמצא במלים."
 
ואחרי שהם יודעים מה הם שרים ונושמים יחד עם הנגנים, קורה שהם לא נכנסים בזמן?

"יש מקרים שבהם הזמרים לא נכנסו בזמן, איחרו בשניות  או יותר חמור  בדקות. כן בוודאי, זה קורה. הפתרון בדרך כלל נעוץ באופן הניצוח. אני נוהג לשיר את האופרה עם הזמרים בזמן הניצוח. ואז  גם אם הם שכחו את המלים. הם מסתכלים עלי הם גם רואים מה אני שר, רואים את המלים. " 
 

פליאצ'י, צילום: עופר חג'יוב


'פליאצ'י' האופרה הזאת, מסווגת בסגנון הוֶוריזמוֹ, האמת, לכאורה מעלה חתיכת חיים אמיתית. זו גם האופרה שבה אחת הדמויות מספרת  לקהל על סגנון הווריזמו, האם לסגנון יש השפעה על הניצוח?
 
"בשבילי רעיון הווריזמו הוא בעיקרו מילולי, טכניקה או דרך לספר סיפור. לא נראה לי שהמוסיקה של הווריזמו מאד שונה. נכון שהיסטורית היה לסגנון הזה קשר עם המוסיקה של ראוול ושל דביסי הצרפתים. התיזמור השתנה. לנו האיטלקים, היה יתרון בעצם סיפור האופרה כי אנחנו המצאנו את האמנות הזאת ולכן היה לנו קל מאד להתפתח ולהגיע למוסיקה הזאת. השוני בתקופה הזאת מבחינתי הוא בעיקר יצירת פתרונות מוסיקליים באמצעות תיזמור שזכה באמפליפיקציה, בכניסה של כלים חדשים, שבאה לידי ביטוי בהעשרה ובהגדלה של מספר כלי הנקישה בתזמורת. אם אני חושב למשל על מגוון הכלים באופרה "אישה ללא צל" של ריכרד שטראוס . אם אתה נענה לדרישות המלחין יש בתזמורת יותר ממאה וחמישים כלי נגינה, מתוכם כעשרים וחמישה כלי הקשה.   נראה לי יותר שהעידן שבו חוברה האופרה הוא עידן של עולם משתנה. בסוף המאה התשע עשרה והשינויים חלו גם עלינו האיטלקים. המוסיקה של ליאונקוואלו, וזה אולי הווריזמו, הוא השימוש במוסיקה כדי לתאר את המצב הנפשי של הדמויות. אם באמצעות חזרה או ציטוטים של קטעים שמאירים את היחסים בין הדמויות השונות."