למתג את צ'כוב

אנטון צ'כוב היטיב לכתוב על בני אדם בהקשר הטעון והמורכב של יחסים ומשפחות. "הדוד וניה" שלו הוא מחזה שעוסק במשפחה דיספונקציונלית אחת שכזו ובלווייניה, שכולם חגים למעשה זה סביב זה במעגלים תועים ומתנגשים.

איתי טיראן מוכיח כבר שנים את איכויות האמנות והעשייה שלו בתיאטרון. החיבור שלו לצ'כוב נראה טבעי והגיוני כמו לחם וחמאה; החיבור שהוא בחר לעשות מתוך כך עם הקהל, מעניק טעם חדש למטעם המוכר – עדיין לחם וחמאה, אבל הפעם לחם אגוזים וחמאה עם מלח. טיראן, שעיבד את המחזה שעלה עכשיו בתיאטרון הקאמרי, השאיר את "וניה" מינוס תווית הדוד הצמודה, לקח אותו ואת סובביו במנהרת הזמן לכאן ועכשיו, אבל השאיר אותם להתבשל באותה קלחת משפחתית דחוסה ומלחיצה.

כן, הוא הנגיש. המקור – כבודו במקומו מונח, היו לו הפקות רבות (רק בישראל היו שש!), ביניהן כאלה נפלאות, ובוודאי יהיו עוד. וכל זה לא סותר בעיני את האפשרות לפתוח דלת נוספת לצ'כוב או לענקים אחרים, ובתנאי שהדלת הזאת הולמת את הנכנסים ויוצאים בה ועשויה כהלכה. ולטעמי, העיבוד של טיראן ל"וניה" עומד במבחן הזה. 
  
טיראן השאיר את העלילה האנושית-משפחתית של צ'כוב על כנה, רק הלביש, מיתג ומיצב אותה אחרת, מה שמספק עוד הזדמנות להיווכח שגם כשהעולם סביבנו משתנה, ואפילו מאוד - בני אדם היו ונשארו אנשים, ומשפחות היו ונותרו עיר המפלט הבטוחה ביותר וגם זירת הקרבות הכי מדממת של בני האדם. 
 

וניה, תמונה באדיבות תיאטרון הקאמרי


פלונטר משפחתי סבוך
 
"וניה" בבימויו של כפיר אזולאי מתרחש במלון בוטיק כפרי כושל, ריק מאורחים בשל מגפה עולמית – הרפרור המפורש לקורונה מגיע בהלצת מחסור בנייר טואלט – שבו ממתינים וניה המנהל, ואחייניתו סוניה (שניהם בעלים שותפים של המקום) יחד עם העובדת הוותיקה וידידת המשפחה מרינה, לטלפון שיגאל אותם מההפוגה הכפויה בתעסוקה שנכפתה עליהם.

אליהם מצטרפים אלכסנדר, אביה של סוניה (אמה, אשתו הראשונה המנוחה, הייתה אחותו של וניה), שגם הוא שותף לבעלות על המקום, אבל עד לאחרונה זה כלל לא עניין אותו בהיותו פרופסור בעל שם ומעמד לתיאטרון, ואשתו הצעירה והיפהפייה ילנה, שחקנית כוכבת שפעם הייתה סטודנטית שלו. עוד בא ויוצא במקום הרופא המקומי אסטרוב, גבר נאה ודכאוני, אלכוהוליסט גבולי (או שלא), חדור להט להגנה על הסביבה (שתחלץ אותו משגרת עבודתו המשמימה לטעמו בכפר).


וניה, תמונה באדיבות תיאטרון הקאמרי


וניה נשבה בקסמיה של ילנה, סוניה שבויה מאז ומתמיד בקסמיו של אסטרוב; אסטרוב גם הוא נשבה בקסמי ילנה, שלא נשארת אדישה מולו, גם אם היא מסויגת; וניה ואלכסנדר מתעמתים על עתיד המלון אבל בעצם על כל המטענים שכל אחד מהם סוחב כבר שנים; סוניה וילנה נאבקות על מקומה של כל אחת בחיי אלכסנדר אבל בעצם גם על גבר ששתיהן נמשכות אליו ועל מקומה של האם-אישה המנוחה; אסטרוב רוצה לקדם את המודעות לשמירה על הסביבה ובעצם – את עצמו. וכן הלאה והלאה, פלונטר אנושי-משפחתי סבוך.

פה ושם היו בעיני כמה שריטות צורמות בעטיפת העיבוד הנוכחי, כמו למשל הסצנה שבה סוניה, שמתנחמת במתוקים (אכלנית בסתר) נכנסת בשלב מסוים בטריפה לילית-חשאית של עוגה למקרר (ושמא מזווה? לעצם העניין זה לא משנה) וממשיכה שם בטריפה בוכייה. הסצנה נראתה בעיני מוגזמת ומיותרת עד מגחיכה את עוצמות הכאב, הייאוש והשנאה העצמית של סוניה, שמובנים היטב מרגע שהאכילה נהפכת לטריפה, הרבה לפני הכניסה למקרר/מזווה, ודאי בביצוע המשכנע של כנרת לימוני. אבל כאמור, מדובר בשריטות שלא פגמו בחוויית הצפייה הכוללת בהתפלשות הצ'כובית האנושית המשכנעת הזאת, וברושם שהותירה בי ההפקה.


וניה, תמונה באדיבות תיאטרון הקאמרי


(1) התיאטרון הקאמרי | "וניה" - טריילר - YouTube

עסיסי ומגוחך, מכמיר לב ומקסים

כל השחקנים עושים את שלהם: כנרת לימוני כסוניה אפרורית ועגומה ומחוקה כיאה לסוניה; יובל סגל כאסטרוב מעופף ועף על עצמו בדיוק במידה הנכונה (וסצנת הדואט השתוי שלו עם דרור קרן מצחיקה וצובטת להפליא); הלנה ירלובה מגלמת בדייקנות פיזית את מרינה הקשישה; אנסטסיה פיין כילנה בהחלט יפה להקסים ולהכאיב.

עלו על כולם בעיני שני האחים הבדיוניים הניצים והכה-שונים: דרור קרן כווניה ורמי ברוך כאלכסנדר.
ברוך נראה כמי שנעץ שיניים תאוותניות בדמות של אלכסנדר והוא נהנה מכל רגע של פריחת הנרקיס האנושי הזה. הוא אלכסנדר מלא עזוז, נפוח מרוב חשיבות עצמית, מלא פוזה ופומפוזיות, מלא בעצמו ועיוור לכל העולם ועל אחת כמה וכמה לבני משפחתו. אלכסנדר שלו עסיסי ומגוחך, מרגיז ומוכר ונהדר.

דרור קרן מעצב את וניה כמין נעבעך, אבל מהסוג הכובש. קרן, אמן של שליטה בטקסט, בקול, בגוף ובמימיקת פנים, מפליא בקשת הרגשות שהוא מקרין ומעביר – לפעמים בהבעת פנים או מנח גוף בלבד, משכנע לחלוטין בכאב, בכמיהה, בחולמניות, בהשתטות, בפיכחון, באהבה ובהחמצה של האיש שלא מפסיק לחטוף כאפות מהחיים ובעיקר מאנשים. וניה שלו מכמיר לב ומקסים, מובס וכובש, נכנע אבל בלתי מנוצח.

וניה, תמונה באדיבות תיאטרון הקאמרי

רכישת כרטיסים