|
|
מזי"א מצליחה להעביר ולהמחיש את המשמעות של אלימות - והתעללות לאורך שנים – רגשית, מילולית וכלכלית, כל אותם סוגי אלימות והתעללות שלא מותירים סימנים חיצוניים ברורים
|
|
|
|
"זוג" הוא בעיני מחזה כתוב היטב, עשוי טוב ומשוחק מצוין, והוא גם מחזה חשוב – שחשוב לראות
שניים זה (לא) תמיד יחד
הם נראו זוג כל כך אוהב. הוא נראה אדם נורמטיבי, כמו כולם. היא כזאת חכמה ומשכילה ואסרטיבית, לא יכול להיות ש... יכול להיות. לגמרי יכול להיות.
אף אחד לא יודע מה באמת מתרחש בין בני זוג, איזו מין זוגיות יש להם באמת. לפעמים, גם אחד או שני בני הזוג לא יודעים את האמת או ליתר דיוק - לא מכירים, מסרבים, או לא מסוגלים, לראות אותה כפי שהיא. בפער הזה, הסמוי מן העין, מתעצבות כל האשליות – המתנפצות, הורסות, מתבהרות, הורגות, נקברות או נותרות לנצח כמצג שווא. ושם בדיוק ממקמת המחזאית עדנה מזי"א את עלילת המחזה החדש שלה שעלה בבית ליסין, "זוג".
יורם, גבר באמצע החיים, חוזר הביתה חמוש בפרחים, כדי לפייס את אשתו אוֹדי בעקבות מריבה. עניין פעוט להבנתו, הוא הגזים קצת בתגובתו לדעתו, הוא מבקש סליחה. יפה שלי, הוא קורא לה מעבר לדלת חדר השינה, ומרעיף שידולים. היא יוצאת אליו, חמושה בסכין ודוקרת אותו בירך. אודי נעצרת ומודה. מתחיל משפט פלילי.
זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין
מטעם התביעה מקבל את התיק אסי, עורך דין צעיר, כריזמטי ושאפתן. לדעתו זה תיק סגור מראש. הרי היה מעשה פלילי והנאשמת מודה. מולו מתנדבת להתייצב – ושמא תובעת להתייצב – תמר, עורכת דין צעירה, כריזמטית ושאפתנית לא פחות, שגם מנהלת רומן סודי עם אסי. סודי – כי אסי נשוי לאחרת. ורד. לאסי לא באמת מובן מה האינטרס של תמר להגן על נאשמת שהודתה במעשיה – תיק אבוד מבחינתה, אבל הוא משוכנע שמערכת יחסיהם הבלתי מחייבת תשרוד את העימות המקצועי.
לתמר אכן יש – כפי שמתברר – אינטרס אישי בתיק והוא משמש לה מנוע עזר לעשות ככל יכולתה כדי להציג את המעשה של אודי כהגנה עצמית ולא כתקיפה, לזכות אותה או לפחות להקל משמעותית בעונשה. על הדרך נחשפים כמובן סודות ושקרים – לא מעט מהם עצמיים; האישי מתערבב עם המקצועי, הפילוסופי-משפטי נפרט למעשי יום-יום, היומיומי מיתרגם להכרה חברתית.
אף אחת מהדמויות אינה יוצאת מהמערבולת הזו כפי שנכנסה אליו, ונדמה לי שגם רוב הצופים לא. יש מי שישמעו במחזה הדים לחיים וטקסטים מוכרים, יש מי שיחוו מעין סטירת לחי של המציאות; יש מי שייצאו עם אופציה לראייה אחרת של דברים ויש גם מי שמן הסתם ייבהלו וירגישו מידה של אי נוחות. וזה טוב, כי זה תיאטרון שלא רק נוגע או מרגש, הוא גם מאיר פינה מאוד אפלה, מטלטל ומזעזע בדיוק במידה הראויה.
זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין
מניפולציה רגשית - יש לתופעה הזאת שם - גזלייטינג
כזאת היא מזי"א המחזאית, כשהיא נוגעת בכתיבתה בנושא שלקוח מהחיים, אם תרצו - תלוש מהכותרות. ואם ב"משחקים בחצר האחורית" הנוגע-מזעזע שלה, שנכתב בהשראת פרשת האונס בקיבוץ שומרת (והועלה באחרונה מחדש בתיאטרון בית ליסין), הרפרור היה ספציפי ועל כן אִפשר לצופים מרווח ביטחון מסוים – זה קרה שם, לה, להם - הפעם אין רפרור ספציפי כזה ואפילו כמעט להפך: מזי"א מדגימה, באמצעות הסיפור הנפרש של יורם ואודי, עד כמה הגבולות לפעמים חמקמקים ומטעים. גם את מי ששרוי במערכת יחסים כזאת. כן, גזלייטינג, למי ששמע ולא באמת מבין, המניפולציה הזאת של השגת כוח על מישהו אחר – כמו שכותבת בתוכנייה הפסיכולוגית האנליטיקאית קרן קפלן – שבה "יורם מפעיל מניפולציות רגשיות, גורם לה להרגיש חסרת ביטחון, קטנה ותלותית" ובמלים פשוטות, גורם לה להרגיש שהיא משוגעת שמדמיינת דברים, שהרי הוא הבעל המפרנס, המגונן, נעים ההליכות, שנותן לה יד חופשית בכל ומסיר כל דאגה מלבה. כן, אז זהו שלא.
מזי"א מצליחה להעביר ולהמחיש את המשמעות של אלימות - והתעללות לאורך שנים – רגשית, מילולית וכלכלית, כל אותם סוגי אלימות והתעללות שלא מותירים סימנים חיצוניים ברורים. אותם סוגי אלימות והתעללות שרבים מדי לא מכירים בהם ואותם, לא מבינים את משמעותם וכוחם, לא מוכנים, לא מסוגלים ומתביישים בכלל לדבר עליהם. והיא עושה זאת במחזה שבנוי במקטעים, כמו הבזקי מציאות וזיכרון, הווה ועבר; בתמונות שמוצגות בזו אחר זו בחיתוכים חדים, שמניעות את העלילה קדימה ואחורה באבחות מהירות המשמרות מתח תמידי. אילן רונן ביים בהתאם את הנפשות הפועלות במעין מחול שדים אנושי מסונכרן היטב (תנועה: שרון גל) על במה כמעט ריקה, עם אביזרים מועטים ומדייקים (תפאורה: ניב מנור) ותאורה שנעה בין עמימות של גזלייטינג לבין אור חורך של מציאות צורבת (תאורה ומזיקה: נדב ברנע).
זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין
השחקנים עושים עבודה מדוייקת
ארבעה שחקנים עושים עבודה מצוינת, משכנעת ומדויקת, כל אחד לפי דמותו והתפתחותה-השתנותה לאורך המחזה: שירי גולן ורמי הויברגר הם אודי ויורם, דניאל גל ותום חגי הם תמר ואסי - שני זוגות שונים בכל מובן כמעט, שני דורות שפער חברתי-תרבותי כבר נפער ביניהם ובכל זאת: שני זוגות שהמציאות לכאורה של חייהם הזוגיים ובכלל, מתגלה כמציאות מדומה, ועם המציאות האמיתית כל אחד מהם מתמודד לבסוף אחרת.
הויברגר מעצב בנונשלנטיות כמעט מצמררת את יורם, בדיוק בתבנית הטיפוס הזה, המתעלל רגשית, מילולית ו/או כלכלית, שהוא סימפטי, חביב, מפגין אהבה כלפי אשתו ובכלל, נראה כבחור טוב, עד שאת הצד האפל שלו אי אפשר כמעט לראות. צריך להיות שם, באפלה הגדולה והנסתרת, כדי לראות אותה. שירי גולן מצוינת כאודי שנמצאת שם, וטועה בו שוב ושוב, כי הרי לא יכול להיות, כי בטח היא עשתה משהו לא נכון, כי היא הרי לא מרוויחה כסף, בטח לא כמוהו, כי היא בטח לא מוכשרת כמו שנדמה לה, כי כולם אוהבים את יורם, כי...
זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין
דניאל גל מצליחה ללכוד בתמר שלה באופן משכנע את האישה הצעירה העכשווית והשאפתנית מלאת הלהט, זאת שיודעת - גם כי היא בת הדור הזה וגם מידע אישי – עד כמה האלימות מהסוגים הללו מתעתעת, עד כמה החברה עדיין לא מבינה ולא באמת מכירה בהם; תמר שלה היא גם זו שהרשתה לעצמה, ולוּ לזמן מה, להתבלבל ולא להסתכל על מציאות חייה כפי שהיא מנהלת אותם. תום חגי כאסי מגלם בדיוק כובש את האיש הצעיר שלכאורה מכיר בכל הדברים הנכונים שצריך, הליברל הנאור – שאינו באמת כזה מעבר לקלישאות, לא ממש עד הסוף; לא ברמת מציאות חברתית שנעטפת במונחים משפטיים, ולא ברמת חייו האישיים.
ודווקא בגלל הריאליזם שלא-עושה-הנחות בכתיבה של מזי"א, צרמה לי סצנה אחת, סצנת הסיום המתקתקה, שנראתה לי מאולצת, מודבקת ובעיקר - מיותרת. עם זאת, הפגם הזה נותר בעיני נקודתי בלבד ולא עמעם את החוויה המרשימה של ההצגה כולה. "זוג" הוא בעיני מחזה כתוב היטב, עשוי טוב ומשוחק מצוין, והוא גם מחזה חשוב – שחשוב לראות. כל הסיבות הטובות והנכונות ללכת לצפות.
זוג, תיאטרון בית ליסין, צילום: כפיר בולוטין
לרכישת כרטיסים
01/06/2022
:תאריך יצירה
|