לאחר ארבע שנים שבהן ניהלה את פרויקט המחול "הרמת מסך" בסוזן דלל חוזרת נאווה צוקרמן הביתה, לתיאטרון תמונע, לנהל את פסטיבל "אינטימדאנס". לילך דקל-אבנרי נפגשה עם המנהלת האמנותית הוותיקה לשיחה על בית, התחלות, דרך, הורות ושמירה על הגחלת האמנותית.
פריצת דרך ל"נופלים בין הכיסאות"
- איך זה לחזור הביתה?
"אין כמו בבית. פה עיקר הכוונה".
- תיאטרון תמונע נחשב היום לבית הפרינג`. בית לתיאטרון, למחול, למוזיקה וכל מה שביניהם. אבל הוא כבר לא היחידי, נדמה שיש פריחה מסוימת בפרינג`, ויותר ויותר אופציות נפתחות. הייתי שמחה לנצל את ההזדמנות ולחזור קצת אחורה בזמן, איך בעצם הכל התחיל?
"זה התחיל ביום שבו הבנתי שאני צריכה להתפרנס, ושבלי פרטנרים שאוכל להתחלק איתם בעולם שלי, דרך אופני הביטוי שלהם, זה לא יעבוד. באותו היום אספתי את עצמי והתחלתי לחפש מקום. אחרי חיפושים רבים קיבלתי חלל בסניף של מפלגת העבודה והפכתי אותו לסטודיו. קיבלתי את המקום בלי כסף, אמרו לי `רק תנקי אחרייך ותפני אותו יומיים בשבוע לפגישות של חברי המפלגה`, ובן רגע היה בית לסדנאות שלי. עבדתי אז הרבה עם ילדים, רציתי לגעת בשורש היצירה. הבאתי לשם הכל- ארגז תלבושות, עיתונים, צבעים ומקלחות לשטוף את הילדים שיחזרו נקיים הביתה.
"פינת הקפה ששימשה את ההורים שהמתינו לילדים, הפכה למקום מפגש והשראה. יוצרים שונים החלו להתקבץ שם. פסיכולוגים, עיתונאים, אנשי צבא... אפילו חנוך לוין, יורם קניוק, ליהי חנוך. אורי וידיסלבסקי היה יושב שם שעות על הפסנתר. כל מי שהייתה לו תשוקה ליצור קיבל מקום, ומי שביקש שאבוא לראות הגעתי והפכתי שותפה ליצירה.
"יוצרים מכל הסוגים והגילאים חברו יחד והתחלנו לעבוד, להתחבר לעולם האישי שלנו, על הקול והקצב השונה ומשם לנהל דיאלוג עם החלל ועם האחר. למצוא את אותו מקום שהאחר יבין אותנו, ומשם יפתח, השפה תגדל והעולם יתרחב. נוצר חומר והחבר`ה רצו להוציא אותו החוצה ולפתע הוקמה קבוצת תמונע. תהינו איפה, והחבר`ה אמרו `פסטיבל עכו`. השנה הייתה 81`, השנה הראשונה של הפסטיבל. אז כתבתי ותיארתי מה אנחנו עושים. התשובה שלהם הייתה: `לא מבינים. זה נופל בין הכיסאות`. עד היום אני נופלת בין הכיסאות. אבל הם בסוף הזמינו אותנו להתארח בפסטיבל, נתנו לנו אמפי בחוץ, בלי תנאים ובכל זאת הצלחנו להיות הלהיט של הפסטיבל. תוך שנה קבוצת תמונע הייתה לשם דבר. זו הייתה פריצת דרך ל`נופלים בין הכיסאות`. מאותו רגע היה אבוד לי. הבנתי שאין דרך חזרה. וחזרתי הביתה לבדוק איך כל זה קרה".
,יש לי תשוקה אחת: הניצוץ"
- מסטודיו קטן, תמונע הפך היום למרכז תרבותי גדול ומשפיע. איך התארגנת, מאיפה אספת כוחות ותקציבים?
"הסטודיו, האנשים והיצירה שמרו ושומרים על השפיות שלי. אף פעם לא עניין אותי מה חושבים עלינו, רק התהליך. התהליך המקסים שהחל בסניף במפלגת העבודה, על כל הקשיים שהיו שם, הוא הדלק שלי. היו קשיים. והרבה. שנה אחרי פרצה מלחמת לבנון ולקחו לנו את כל הגברים, נותרנו רק בנות ועבדנו עם זה עם הכאב והפחד. עם המלחמה שהתחוללה בחוץ ובפנים.
"התחלנו להסתובב בפסטיבלים בעולם, הזמינו אותנו לפסטיבל ישראל והממסד ראה מה קורה. ביוזמתה של נילי כהן ממנהל החינוך, ותמיכתן של שרה ליסובסקי ושוש אביגיל, שגם נתנה את השם תמונע, הכספים התחילו לזרום".
- והצורך לבית הלך וגדל ?
"הוא היה קיים מלכתחילה, אבל לא הייתה אפשרות. ואז מהיום שבתי מאי נכנסה לחיי הבנתי שאני לא יכולה לנדוד יותר. חיפשתי סטודיו שגם הקהל יוכל להיכנס אליו, ומישהו בשכונה פה סיפר שיש פה מוסך סגור. כשנכנסתי וראיתי את אותו חלל גדול ובית השימוש המסריח חשבתי רק על הזמן שייקח לי לנקות. אספתי את כל החברים מהסדנאות, והם הביאו חברים שלהם והתחלנו לנקות ולבנות.
"לא חשבתי מה אני עושה. פשוט עשינו. התחלנו מחלל להופיע בו, חלל לעבוד בו ופינת קפה ובר. מישהו זרק רעיון כמו `הבר יכול להיות גם חלל למוזיקה` וכך היה. הקירות חלמו ואנחנו לא עצרנו לחשוב מה יהיה הלאה. גייסנו כסף עצמי לחומרים וכולם עבדו מבלי לקבל אגורה. דרך התגובות הבנו שמשהו קורה פה. תוך כדי השיפוצים הבאנו את רון חולדאי וגילה אלמגור והתמיכה התרחבה.
"קבוצות מהארץ ומחול ששמעו על המקום ביקשו לבוא ולהופיע. אני זוכרת את ויקטוריה חנה שרה במטבח כשעוד יצקו את הרצפה. שתביני, רק השבוע התחברנו לביוב של תל-אביב. זה מקום של שודדים והיה פה בית משוגעים, אבל אני הלכתי עם ההישרדות שלי. מבלי להמשיך את הדרך הזו הכל בחיים הוא רק ליד".
- אז התיאטרון הוקם. מהו הקו המנחה או הקונספט שהתגבש והוביל החלטות אמנותיות?
"אני קונספט מהלך מ81` והוא מעולם לא התגבש. קרה נורא מהר שהבנתי שיש אנשים נפלאים ושאני רוצה לתת להם את הבמה, כי חבל שזה יפוספס. יש לי תשוקה אחת – הניצוץ וכשאני רואה יוצר הנמצא על קו דרך ושרק צריך מקום לעבוד אני מייד מאמצת אותו. חשוב לי לאפשר לו להישאר נאמן לעצמו כי רק כך נוצרת שפה שמרחיבה.
"לא מעניין אותי להצחיק, להעצים או לפאר או לחזור על המוכר והידוע מראש ותמיד אצא בחיפוש. רק במקום שדבר אינו ידוע מראש, והיוצר מוכן להתאבד במובן של להעז, רק שם מתחיל להיות מעניין. הידוע מראש זה מוות ליצירה. אולי זה הקונספט האמנותי שלי, הקונספט של האין".
באינטמדאנס היוצרים יורקים דם
אם נחזור רגע לפסטיבל "אינטימדאנס" - מהיכן נולד הרעיון לפסטיבל"?
"באותה תקופה, לפני כשמונה שנים, המחול בארץ ברח לאסתטיקה ולמופשטות כללית ושאלתי את עצמי היכן האנשים. חיפשתי את האינטימיות של האנשים, לנער אותם".
- והפסטיבל בהחלט ממשיך לשמור על אופיו האינטימי, אבל גם בהרמת מסך יש הפקות אינטימיות, אז מה בכל זאת ההבדל? הרי לומר הניסיון של היוצרים, זה לא יהיה מדויק כי מרבים להתארח בו גם יוצרים וותיקים יותר כמו ענבל בן זקן ומיה שטרן תומר ושרעבי, שכבר הופיעו בפסטיבל.
"קודם כל מבחינת התקציב. אינטימדאנס, מתוקצב בגרושים. כל יוצר מקבל 1,500 שקלים להפקה, שזאת בדיחה. וגם האורך. השנה למשל כל העבודות נעות בין 6 ל 12 דקות. אבל בעיקר - הרעננות והאותנטיות. הפסטיבל הזה תמיד יזכיר לאומן את אותו רגע בו הוא תקוע, וזה יהיה לו לקו בדרכו האמנותית.
ולמרות שהדיאלוג הוא אותו דיאלוג, פה אני יותר משתוללת, יותר נכנסת להם לווריד. ב"הרמת מסך" אני מתאפקת עד שאני לא יכולה יותר או שהם עצמם קוראים לי ופה הם יותר פעורים ואני פשוט נמצאת. אמנם גם להרמת מסך הבאתי את עצמי אבל שם היוצרים שבויים בקונספציה, במוכר, ברצון לכבוש. והוותיקים יחזרו הנה שוב ושוב להיזכר למה הם יורקים דם. פה עליהם להתקלף מחדש, מבלי לחשוב על התקציב".
- ההפקות השנה מסתובבות סביב נושא אחד והפעם: "אינספירציה". מה מסתתר מאחורי זה?
"הרעיון היה לקרב את האמן לעצמו. החיים והדרישה היומיומית מהיוצרים זורקים אותם מעצמם. לאורך השנים יש שחיקה, הכשרון רץ לכבוש והאמן מתרחק מעצמו. השנה ביקשתי מהיוצרים לחזור פנימה ולשאול – איפה אני על קו הדרך שלי, ואת זה לבטא".
- רבים מהיוצרים, הם בני טיפוחייך
"אני מאוד צמודה ליוצרים. אני שפוטה של הניצוץ הזה, גם אם הוא לא שלי. ואני ממשיכה להיות נאמנה להם גם אם הם כבר לא יוצרים אצלי. זה מה שחלמתי שיהיה לי ולא היה לי. המראה הזה, העיניים האלה שנמצאות שם ללוות אותנו. ופה בתמונע זה כבר לא רק דרכי, וזה קורה כל הזמן".
- אפרופו המשכיות - העבודות קצרות מאוד, יש להן חיים אחרי הפסטיבל?
"בוודאי. חלק מהיוצרים חוברים זה לזה ומעלים ערבים משותפים, יוצאים לפריפריה, יש כאלו שמפתחים את העבודות לערבים שלמים ואחרים שמקבלים השראה לעבודה חדשה".
- בשנה שעברה חלק מהמבקרים הצביעו על "סינדרום יסמין גודר" שהשתלט קצת על היוצרים בפסטיבל, לפי ארבע ה"טעימות" שהוצגו במסיבת העיתונאים, נראה שהשנה הרוח סטתה לכיוונים חדשים.
"השפעות הן דבר טבעי. כשמישהו פורץ דרך כמו פינה באוש, זה מטפטף. אבל כל עוד זה השראה, ולא העתק זה לגיטימי. אני הרבה שנים במחול והשנה אני מרגישה שקיבצנו קבוצה אותנטית. יוצרים שיכתיבו את השנים הבאות כמו ש ענבל פינטו עשתה פריצה ויסמין גודר עשתה פריצה".
האימהות הביאה לי כוחות שלא היו קודם
- איך מנהלים פרויקטים כאלה: תיאטרון תמונע, על הצגות משלך, פסטיבל "אינטימדאנס" ו"הרמת מסך" ומצליחים גם להיות אמא?
"תראי, מאי כמעט בת 9, ורק לפני שנתיים היא התחילה להבין שאמא שלה גם עובדת. כל רגע שהיא עם עיניים פקוחות אמא איתה או בסביבה, אבל כשהיא עוצמת עיניים אמא לא ישנה, היא רצה. היה לי חשוב לא לסחוב אותה לתמונע, שלא יהיה רגע שהיא איתי ואני לא פנויה אליה, ובתמונע אני לא אמא. האימהות הביאה לי כוחות שלא היו לי קודם. מאי הצטרפה לדרך חיים ורק הרחיבה אותה. בלעדיה הכל היה עקר. מאי הביאה לי את השורש. אני נתתי בית לכולם והיא הייתה לי בית. הכל נעשה יותר רציני, יותר מעמיק , יותר מתומצת ועם חתימה. לא רק ההצלחות, גם הכישלונות".
- אפרופו הורים, אולי מילה על "ההורים השמרניים" של המחול והתיאטרון בארץ. מה את אומרת על הקשר בין הרפרטוארי לפרינג` בארץ?
"אלו יחסים מורכבים, יחסי אהבה-שנאה. הפרינג` מביא איתו רוח רעננה, הפקות ששוברות את התבניות המוכרות ומנהלי התיאטראות מתרגשים ואז נבהלים – איך זה לא קורה אצלנו. הם תמיד תמכו בשקט ואני חושבת שהיום הם יותר מוכנים לאמץ את הפרינג`. הם מחפשים משהו אחר, והנה התיאטרון מתחיל לזוז קצת. הרפרטוארי לכיוון הפרינג` והפרינג` יותר רחוק, למקום שהולך לקבוע את השפה של האלף הבא.
"אבל באותה נשימה הממסד פוחד להבהיל את המנויים שלו. זו הסיבה שאני לא רוצה מנויים. אז אולי אני לא נורמלית אבל אני לא מוכנה שיכתיבו לאמנים את התכנים והשפה, אני לא מוכנה להתפשר, זה מחיר גדול מדי. אם היוצר ושפתו והחופש המוחלט הזה לא יתקיימו הלכה היצירה. מספיק לנו המאבק האישי להתפרנס ולא ליפול. אז שישבו שישה איש באולם, אבל יש סיכוי שאותם שישה יצמחו לעשרים וכך הלאה. ככה צומחים. ככה גם אני התחלתי. פעם זה ככה ופעם זה אחרת. אמן לא יכול ללכת על בטוח. אם הוא הולך על בטוח ככה זה נראה".
תכנונים: פרינג` מאירופה והרחבת חללים
- תיאטרון תמונע הולך ומתפתח, הוא לא רק גדל פיזית אלא גם הלהקה בניהולך מתרחבת, יש יותר ויותר מופעי פרינג`, מחול ומה שביניהם (כמו פרוייקט "א-ז`אנר"), שלא לדבר על היות הבר אחד המקומות הכי אטרקטיביים למוזיקאים להופיע בהם. לאן מועדות פניו?
"המקום הזה לא יכול לשבת בשקט כי אני לא יכולה. הוא כל הזמן צריך להמציא את עצמו מחדש. אנחנו גוף חיי ונושם. והשנה יש הרבה על הפרק. אנחנו ממשיכים ומפתחים את פרויקט `פרינג` אירופה`, יש תכניות להביא גם מחול ומוזיקה, בינתחומי או לא, העיקר שרואים שם את היוצר.
"עד השנה הייתי צריכה לראות שהכל באמת קורה ועכשיו באמת התפנה זמן לתכנן הלאה. אני הייתי חלק מקהילת הפרינג` האירופאית, הם היו הבית שלי במשך 16 שנים וחשוב לי להביא הנה את הקהילה הזו. הם תמונע, עם אותו "אני מאמין", רק במקרה מאירופה. אז למה שלא ניפגש ונעשה סדנאות משותפות. הם יופיעו אצלנו, אנחנו אצלם ונתעשר זה מזה.
אנחנו גם עמלים על הרחבת החללים, במובן שהמתחם של החניה יהפוך לחלל אלטרנטיבי להופעות, ויש גם גישושים לכיוון פרויקט עיצוב, טכנולוגיה, משחק ומחול שיעבדו עם הסביבה. משהו שיצא מתוך סדנאות עבודה בשיתוף עם בית הספר לעיצוב של רקפת לוי ובית הספר לעורכים ואנימטורים של תמר ירון.
- כל כך הרבה נעשה, נותרו עוד חלומות?
"שרק לא תיגמר הרוח. אני מניחה שהדרך תוביל אותי. אני לא יושבת וחולמת".
מחול ומוזיקה בפסטיבל אינטימדאנס
28/06/2006
:תאריך יצירה
|