דז'ה-וו לשבעה באוקטובר
 
טיימינג, אתם יודעים. והטיימינג שיועַד להעלאת "הגברת הראשונה", המחזה המקורי החדש של מוטי לרנר שעלה בהבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע וביים משה קפטן, אמור היה להטעין אותו בערך מוסף מזן ה"יובֵל ל...", כי המחזה שמתרחש מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים אמור היה לעלות בתחילת אוקטובר, במקביל לציון 50 שנה למלחמה ההיא. אלא שבשבעה באוקטובר, בצמידות מצמררת למלחמת המחדל והטראומה ההיא, אירע בדרום הטבח הנורא שפתח את המלחמה האיומה שנמשכת מאז ועד היום.

ופתאום, המחדל ההוא אינו רק ההיסטוריה שבה עוסק המחזה, פתאום כל מה שנאמר ומתרחש על הבמה מהדהד את המחדל העכשווי ומתכתב עם המציאות שמחוץ לאולם התיאטרון. ואי אפשר להימלט מתחושת הדז'ה-וו, ומהקלישאה שאנשים לא לומדים כלום מההיסטוריה.

"הגברת הראשונה" היא גולדה מאיר, ראשת הממשלה היחידה שהייתה לנו אי פעם, ומי שאחזה בתפקיד במלחמת יום הכיפורים. המחזה מתמקד בתקופה שאחרי המלחמה ובעיקר בדיוני ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית שמונתה לחקור את הכנות צה"ל והמידע שהתקבל בימים שלפני המלחמה ואת שלושת ימי המלחמה הראשונים. הצופים מוזמנים לעקוב אחרי גולדה משחזרת, חוזרת, מעידה, מתלבטת, מתבצרת, רוקחת, מתפתלת, מתנערת, מתככת, כועסת, מתייסרת, מתנערת, נאחזת, מוותרת עד שלבסוף היא מתפטרת. 
 

הגברת הראשונה, צילום: רדי רובינשטיין

מורכבת ורבת צדדים
 
את כל הקשת הזאת, בשלל ניואנסים, מביאה לבמה לאורה ריבלין שמגלמת את גולדה פשוט נפלא. ריבלין אינה מחקה את גולדה, היא מגלמת דמות – של אישה מורכבת ורבת צדדים, הרבה מעבר לפניה שהיו גלויים לציבור. וכיוון שאלה נותרו מזוהים גם לאורך השנים צריך היה גם להתייחס לכך, וההתמודדות כאן היא יצירתית ומרשימה.
על משוכת מבטאה הבולט של גולדה ריבלין מתגברת בהגייה מגלגלת של האות ר', שמעגלת כל מילה שהיא בתוכה ויוצרת תחושה אמינה של המבטא הגולדאי מבלי ליפול למלכודת מבטא חקייני-מלאכותי. כך גם ביחס לחיצוניותה: פאה בלבד, שום אף תותב ושאר עזרים, מספיקה לריבלין שבמשחק נהדר, כולל שפת גוף וחיתוך דיבור מדויקים והולמים, נהפכת לגולדה. ואולי נכון יותר: גולדה הופכת שלה.

המחזאי מוטי לרנר, שמרבה ליצור מחזות מתעדים של אירועים ודמויות בהיסטוריה הישראלית ("פולארד" ו"קסטנר" למשל), משרטט את קווי המתאר של גולדה כדמות רבת פנים וגוונים, וכך לצד ראשת הממשלה, המנהיגה והפוליטיקאית הנלחמת ביריביה כמו גם על "האמת שלה" ועל מורשתה (היא שבה ומדגישה שניצחנו במלחמה), הוא מציג גם את פניה של האישה שעובדי לשכתה מסורים לה עד אין קץ והיא בדרכה – להם, את מי שניהלה לא מעט פרשיות אהבים לצד נישואים ריקים, ואת האם הלא-טובה-דיה - אם להשתמש במונח שנהפך שגור באחרונה - שהייתה לילדיה, המיוצגים שניהם בהצגה בדמות אחת של בת. לפעמים נדמה שהרצון לאזן בין כל הצדדים, לא באמת מבהיר משהו לגביה, אלא יוצר עודף קצת מיותר.

את הבת, ששמה במחזה חנה, מגלמת ביצריות גועשת מאיה מעוז. חנה מתעמתת ומתחשבנת עם אמה, הן על התנהגותה כאם וכסבתא והן כמנהיגה, ראשת ממשלה ופוליטיקאית. מיקי פלג מגלמת באיפוק מדויק ומרשים את לו קדר, מזכירתה הנאמנה של גולדה ואלכס קרול מגלם את מוטי אשכנזי, האיש שהחל את המחאה נגד גולדה וממשלתה (וסייע בתחקיר למחזה), שזעקותיו הנואשות על הבמה מהדהדות את זעקות הכותרות שבחוץ, ומצמררות כאילו לא חלפו 50 שנה.  
 



האירועים שזעזעו את המדינה
 
כיוון שמדובר במחזה מתעד שרובו נשען על מלל, על שיחות שמתרחשות במשרדים סתמיים - חדר הישיבות של ועדת אגרנט ולשכתה של גולדה - היוצרים נדרשו לאמצעים שונים כדי ליצור תנועה ותנופה. אהבתי את השילוב של קטעי ארכיון מצולמים ואת חלקי עדותה של גולדה בוועדה, כשגולדה-ריבלין יושבת בגבה לקהל ופניה מוקרנים על מסך גדול בשחור-לבן. שני הדברים מוסיפים עוצמה ואותנטיות להצגה.

לא אהבתי את קטעי השירים המושרים במעברים בין סצנות בידי ארבעה שחקנים צעירים החוצים בסתמיות את הבמה. הם אמנם שרים יפה, אבל בעיני זה ממש לא שייך לכלום.

מי שמחפש אסקפיזם בתיאטרון – שיחפש משהו אחר. "הגברת הראשונה" היא תיעוד מומחז של אירועים ומלחמה שזעזעו ושינו את המדינה ושל האישה שעמדה אז בראשה, הצגה שלא רק מעירה ומאירה זיכרונות בני 50 שנה אלא גם נוגעת בעצבים החשופים שלנו עכשיו.