כשהקסם מתחולל

פעם הסברתי (בטור במעריב) שאני מוכנה לצפות ב-70 הצגות בינוניות וגרועות רק כדי לא להחמיץ את האחת שתהייה חוויית תיאטרון מופלאה, כזאת שמעוררת התפעמות, התעלות. חוויה שמהדהדת בפנים לשנים. כי כשתיאטרון הוא נפלא, אז הוא הכי מופלא בעיני - יותר מכל סרט קולנוע או סדרת טלוויזיה - כי זאת חוויה חיה, חד-פעמית לצופה, שמתרחשת כמעט במרחק נגיעה.

חוויה מופלאה בדיוק כזאת סיפקה לי ההצגה "מלאכים באמריקה, חלק ב'" מאת טוני קושנר, שעלתה בתיאטרון הקאמרי, באולם הקטן והאינטימי שלו, הקאמרי 3. החלק הראשון, שהיה מוצלח ומרשים מאוד גם הוא, עלה בדיוק לפני שנה בקאמרי, עם אותה חבורת יוצרים ושחקנים, אבל באולם גדול, על במה פרונטלית. אני מתעכבת כבר בהתחלה על הפרט הלכאורה-טכני של אולם ובמה, כי הוא לא באמת טכני: המעבר לאולם קטן בו הקהל מקיף את הבמה משלושה עברים, מחבק אותה – ואת הדמויות וההתרחשויות -  ומוקף בעצמו בקסמי המתרחש, כבר הופך את הצְפִיָיה לאינטימית מאוד, אחרת לגמרי.

וזו רק הברקת הבסיס של הבמאי, אני מנחשת, גלעד קמחי, שיחד עם צוות יוצרים מלאי מעוף ודמיון – אלי ביז'אווי שתרגם, אמיר לקנר שחיבר את המוזיקה המקורית והתזמורים ומיד לצדו תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים, ערן עצמון שאחראי לתפאורה, אורנהסמורגונסקי שעיצבה את התלבושות ואבי יונה בואנו (במבי) על התאורה. אנסמבל השחקנים הנהדר שכולם בו מסורים ומתמסרים לתפקידיהם עד הסוף ועוד קצת, מחוללים כאן את הקסם הזה שאיתו פתחתי: הצגה שהיא הרבה מעבר להצגה מעולה, היא חוויה תיאטרונית קסומה ומקסימה, אמנות תיאטרון במיטבה, הצגה - הנה באה מילה גדולה אבל לגמרי הולמת - מופתית. 
 



מלאכים באמריקה ב', צילום: כפיר בולוטין


פנטזיה טרגית-קומית מסעירה
 
קשה לדעת מאין להתחיל ושפע המחמאות והסופרלטיבים אולי נשמעים כמעט לא-אמינים, אבל הכול לגמרי נכון. לא העליתי בדעתי שבזמן הנורא הזה, מחזה שעוסק, על פניו - בהמשך לחלקו הראשון המדכדך - במגפת האיידס, ברדיפת הומוסקסואלים, בגזענות ובשאר אזורי חושך אנושיים, הצגה שאורכה כמעט שלוש שעות, תתברר כחוויה כל כך מרוממת נפש ואף אופטימית.

"פנטזיה טרגית-קומית מסעירה" מוגדר המחזה בדף התוכנייה וגם ההגדרה הזאת, שנשמעת כמעט-פלצנית, מתבררת כמדויקת להפליא.

קמחי מצליח לערבב, או בעצם לטשטש גבולות בין טרגי לקומי, בין ריאליזם לפנטזיה, ולמלא את האולם הקטן בשלל המצאות והברקות שמנצלות עד תום כל מה שאפשר, לבד אולי מלהטיס את הקהל לחלל החיצון. אבל מי צריך את החלל החיצון כשמה שמתרחש בחלל האולם הוא כזה.
 
חדוות ההתמסרות
 
קרדיט ענק מגיע לשחקן נטול-הפנים אך הנוכח עד מאוד על הבמה – התרגום הווירטואוזי של אלי ביז'אווי. הטקסטים כל כך נכונים לדמויות, למתרחש, לכאן, לתקופה של המחזה ולעכשיו שבחוץ, שאפשר להתבלבל ולחשוב שהוא בכלל נכתב בעברית, בידי כותב מוכשר ביותר.

תזמורת המהפכה לא רק יושבת על הבמה, היא משתתפת בהצגה בפועל – בסצנה אחת כנר שרוע על גבו על ספסל בקדמת הרחבה של הבמה תוך כדי נגינה – והמוזיקה שהיא מנגנת גם היא עוד שחקנית מצוינת שמצטרפת לאנסמבל ההצגה.

יש שם אורות צבעוניים, כנפי מלאכים, פנסי ראש, שימוש בכל פינה באולם, מחילות שמיימיות, גשם שיורד מסביב ועוד שלל תעתועי במה שהופכים את הפנטזיה לקסם מהסוג שמבצעים קוסמים שברור לנו שאינם קוסמים באמת, אבל איזו חדווה יש בהתמסרות קטנה להם. וכן, יש גם עירום. לגמרי קשור ונכון למה שקורה, אז זהו. 
 


מלאכים באמריקה ב', צילום: אוהד רומנו

אנסמבל שחקנים מפעים
 
והשחקנים. נהדרים אחד-אחד, בתפקידים קטנים או גדולים, וגם כולם ביחד, מה שמעניק להצגה ערך מוסף מיוחד. אביגיל הררי, נדב נייטס, אלעד אטרקצ'י, שהם שיינר, עירית קפלן, מתן און ימי ומיה לנדסמן כולם מצוינים.

ואם לציין שניים שדמויותיהם מחרבות זו לזו את החיים ועושות זו לזו – מילולית ומטפורית - את המוות, אלה דודו ניב כאת'לרוזנברג קפוצת-ההבעה וקצוצת-הדיבור, שמפליא בתפקיד קטן-לכאורה ומולו מרהיב במיוחד יואב לוי בתפקיד רוי כהן, הנבל המרושע שהוא גם המכחישן הגוסס, האיש שבעולם האמיתי גרם להוצאתה של רוזנברג למוות וכאן דמותה רודפת אותו עד מוות.

הייתי מרותקת לכיסא (הלא-נוח. הנה, מילה נגד) ולמתרחש, מהתחלה ועד הסוף (שאפילו מעלה חיוך קטן , של אופטימיות זהירה). יצאתי נפעמת, מהכול.