כמעט 30 שנה שסאלי אן פרידלנד לא הופיעה על הבמה. יצירותיה הכוריאוגרפיות אמנם היו שם, אבל הגוף על כל שכבות הידע המחולי שנצטברו בו, לא הונכח. עכשיו, בפעם הראשונה מזה שלושה עשורים, היא רוקדת. לא במסגרת חזרות, אלא בעבודה חדשה, שנותנת הזדמנות לגוף ולנפש לחזור בזמן, לצלול לתוך דפי הביוגרפיה שלה, לסגור מעגלים.

"חשבתי שעשיתי אקזיט לפני הרבה זמן", היא אומרת בראיון לקראת שתי הופעות סטודיו קרובות: "יש הרבה סיפוק ביצירה הכוריאוגרפית, בישיבה בחושך תוך צפייה בעבודה שיצרתי, באנונימיות הזו. כשאני מתבוננת ברקדנים שלי, הנשמה שלי רוקדת וזה הספיק לי".
 
נטענות באנרגיה
 
ובכל זאת, בגיל 72, אחרי שנים ארוכות של יצירה כוריאוגרפית פורה בארץ ובחו"ל, להקה משלה ולאחרונה גם בית ללהקה, היא חוזרת לבמה. חוזרת, אבל אחרת. זו הפעם הראשונה שהיא נוגעת, במסגרת עבודותיה, בשורשי ילדותה בדרום אפריקה מהם רחקה.

זו גם הפעם הראשונה בה היא אינה היוצרת הבלעדית. חברו אליה אבי קייזר וסרג'יו אנטונינו, זוג בחיים וליצירה, שאת עבודותיהם ליוותה בשנים האחרונות כדרמטורגית. "זברה", שיצרו במשותף, הוא דואט לשתי נשים בשלבי חיים שונים, נקודת מפגש וחיבור, חיכוך ועימות וגם בדיקת גבולות האני והאחר.

לצדה של פרידלנד על הבמה רוקדת תלמידתה, דנה מרכוס, רקדנית וכוריאוגרפית עצמאית צעירה ומוכשרת, שגילה כמחצית שנותיה. אחרי שש שנים של עבודה משותפת, אומרת פרידלנד, נוצרה ביניהן דינמיקה מאפשרת, סינכרוניזציה נעימה וכך ההתכנסות לתוך תהליך יצירה הייתה טבעית. "הגיל לא משחק תפקיד בקשר בינינו. יש איזו הזנה הדדית שטוענת את שתינו באנרגיה וזה נעים ומרגש".




זברה, צילום: שרון זינדני

"סבלתי מאפליה קשה"

זוהי, למעשה, עבודה שלא התכוונה להיות עבודה, על כל פנים לא בשלבי הירקמותה הראשוניים. לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שאיבדה את בעלה שהיה עמוד תווך בחייה ויד ימינה, נכנסה מדינת ישראל לסחרור פוליטי וחברתי שנתן אותותיו בחיים שמחוץ ובתוך הסטודיו. "כשאני יוצרת יש סביבי בועה שמגנה עליי ומאפשרת להתנתק מהכל ולהתמקד, אבל המצב בארץ כל כך קריטי, שבבועה הזו נפערו כל הזמן חורים. לא יכולתי להתנתק. היו שברי רעיונות שהתגלגלו בראש, אבל לא משהו קונקרטי מאורגן. החלטתי להיכנס עם דנה לסטודיו ולעבוד. בלי תאריך יעד, בלי מחשבה על תוצאה, פשוט להיות ברגע. פשוט לרקוד".

זה התחיל כמתנת יום הולדת 70 של סאלי אן לעצמה, עניין פרטי, אינטימי. אבל לאט לאט משהו החל להתרקם לו ונדרשה עין חיצונית שתחבר את החלקים לכדי שלם. קייזר ונטונינו נכנסו לסטודיו תחילה כבמאים ומנהלים אמנותיים ולאחר מכן ככוריאוגרפים שותפים. במשך כחמישה חודשים הורכב ביחד הפאזל. את שם העבודה, "זברה", הם הביאו.

"זברה זו חיה היברידית לא מבויתת, מעין חצי סוס וחצי עז. בגלל הצבעים, שחור ולבן, היא לא יכולה להסתתר בטבע ולכן קל לצוד ולטרוף אותה. זה דיבר אליי בכמה רמות", אומרת פרידלנד ולא מכוונת רק לקשר הדרום אפריקני. "זה קשור גם לאפליה שסבלתי ממנה לא מעט. הייתי אחרת, מטר שבעים ושבע, קראו לי אנטנה. צחקו על המבטא שלי. כל הזמן הזכירו לי שאני לא מפה, רמזו שאני לא שייכת. כל זה נמצא בעבודה". 
  
 

זברה, צילום: שרון זינדני

"אבא קרא לצברים זברות"

היא נולדה בשנת 1952 בדרום אפריקה למשפחה יהודית. אביה היה מהנדס מטוסים בחיל האוויר במלחמת השחרור וחזר מהמלחמה פוסט טראומטי, פצוע בגוף ובנפש אחרי שעלה על מוקש בקרב בפאלוג'ה. בגיל 24, אחרי לימודי מחול בגרמניה ומלגת לימודים אצל מרתה גרהם, הוזמנה על ידי ז'נט אורדמן, מנהלת להקת בת דור, להצטרף ללהקה הישראלית. אביה הפציר בה שלא תיסע. "הוא אמר: 'זה מקום קשה. מה יש לך ללכת לרקוד עם הזברות?' הוא קרא לצברים זברות".

אז שם העבודה מצטט את אבא שלך?

"האמת, רק עכשיו, כשאנחנו מדברות, נזכרתי במה אמר. מעניין. בשבילו המקום הזה היה פרא. הוא הגיע לפה בתקופת הצנע, לא היה מה לאכול חוץ מתפוחי אדמה, הוא ירד 20 קילו ואחר כך נפצע. מבחינתו, זה היה מדבר".
על אף הפצרותיו של אביה והצעות לרקוד בלהקות הנחשבות של אלווין איילי בניו יורק ושל פינה באוש בוופרטל, סאלי אן התעקשה. היא הגיעה ארצה לבדה ומאז היא כאן.

"יש מחשבות על מה היה קורה אם הייתי מצטרפת, למשל, ללהקה של פינה באוש. יש להניח שהייתי היום במקום אחר. אבל שנאתי את העיר. קיבלתי החלטה ואני שלמה איתה. אני לא מתחרטת. ברחתי מהאפרטהייד בדרום אפריקה, והקשיים בארץ הפכו בשבילי לכלים".  


 

זברה, צילום: שרון זינדני

 
מה זה מזרחית? 
 
עד עכשיו כאילו נעלת את הפרק הזה של דרום אפריקה בכספת ועברת הלאה. למה זה נפתח כעת?

"אני גרה פה 40 שנה. אלו החיים שלי. יש משהו בישראל, עם כל הדברים הבאמת קשים שקורים כאן, כשאת נוחתת במקום הזה בא לך לנשק את האדמה. מהרגע הראשון הרגשתי פה בבית ולכן לא היה לי צורך עד עכשיו לפתוח את התיבה הזו. לא רציתי להתעסק בזה ועם השנים הפרק הזה בביוגרפיה שלי קצת דהה. עכשיו, בעבודה, דברים צפו והתערבבו.

"כבר בגיל שלוש ידעתי שאני רוצה להיות רקדנית. רקדתי בלט, אבל הכי אהבתי לרקוד בבית עם המשרתים, חופשי, בלי חוקים. בריקוד עצמו הייתה הנאה אדירה. לא עניין אותי הטכניקה רק לרקוד. המוזיקה האפריקנית, המקצבים, זה היה מעורר. בלי לדעת מה זו אימפרוביזציה, זה מה שעשיתי וזו הייתה הנאה גדולה. בארץ הרגשתי את החופש הזה, את תחושת השחרור. עכשיו, אולי בגלל התקופה הזו שאנחנו חיים בה, אולי זה הגיל, התעורר סנטימנט, אותו רגש שדהה. דרום אפריקה היתה קטליזטור".

דיברת קודם על אפליה. גם בעבודה את נוגעת בזה.

"כן. חוויתי את זה בארץ במובנים מסוימים ולא רק בגלל הזרות והמבטא והשונות. אני זוכרת ששאלו אותי אם אני אשכנזייה או מזרחית. לא היה לי מושג מה זה אומר. לא ידעתי מה אני. הייתי צריכה להתקשר לאמא שלי בדרום אפריקה ולשאול איזה סוג של יהודייה אני. גם היא לא ידעה. רק בארץ הבנתי שאני אשכנזייה. אני חושבת שיש פה קושי לכבד את השונה".

ואם מדברים על השונה, כמעט ולא רואים על במת המחול הישראלית רקדנים מבוגרים. כאילו אחרי גיל מסוים הוחלט להוריד מסך. אני חושבת שזה פספוס אדיר כיוון שבגוף המיומן יש שכבות של ידע שנצבר, יש שנים של עשייה, יצירות ויוצרים שנחרטו, חיים נפקדים שלא מקבלים ביטוי. מהמקום הזה אני חושבת שזו החלטה לא מובנת מאליה לעלות שוב על הבמה

"זה נכון מאוד. הרבה רקדנים צעירים לא יודעים בכלל שהייתי רקדנית. יש דור חדש של רקדנים צעירים, דור אחר, שונה לגמרי, שלא מכיר אותי, לא יודע מה עשיתי. לפני השם שלי לא פרוש שטיח אדום, כי באופן כללי אין פה כבוד לאמנים מבוגרים. ביפן דואגים לאמנים מזדקנים, מכבדים אותם ואת התרומה של האמן והאמנות לחברה, פה אמנים פשוט מתים בשקט".
 
 
"זברה" – יום חמישי, 16 במאי 2024, בשעה 20:30; יום חמישי, 23 במאי בשעה 20:30. בסטודיו SAS, רחוב רבניצקי 2, תל אביב. לרכישת כרטיסים