ובכל זאת, היא כאן

בעיצומה של מלחמה, כשישראל מוכת צער ומדממת, החליטה זמרת הסופרן הישראלית הילה פחימה, לעצור הכל ולהגיע ארצה כדי לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לשיר. אין שום דבר ברור מאליו בהחלטה, בטח לא כשמדובר באחת מזמרות האופרה הישראליות העסוקות והמצליחות בעולם עם קביעוּת באופרה של וינה והופעות בבתי האופרה המרכזיים באירופה.

ובכל זאת, היא כאן. תקראו לזה שירות מילואים. בנובמבר שעבר, כשהוזמנה לשיר באופרה הישראלית את לוצ'יה דה למרמור של דוניצטי, אמרה שלעשות מוזיקה בתקופה שכזו אומר שההצגה חייבת להימשך. אם תרצו – החיים חזקים מהכל. ההפקה נדחתה. בימים אלה, בין קונצרטים ורסיטלים באירופה, היא שרה בבית האופרה הישראלית את ג'ילדה, בתו של ליצן החצר, ריגולטו, ומקווה שהמוזיקה הנפלאה של ורדי תהיה לקהל מפלט מהעולם שבחוץ או לפחות הפוגה רגעית לשלוש שעות.

פחימה, 37, נולדה וגדלה בכרמיאל - ילדה ביישנית שמאז ומעולם נמשכה למוזיקה, אבל לא חלמה על קריירה כזמרת אופרה. בעקבות אחותה הבכורה, זמרת המצו-סופרן יפעת וייסקופף, הצטרפה בגיל שש למקהלת הילדים "נופר" בקונסרבטוריון העירוני שם התגלה כישרונה יוצא הדופן והילדה נשלחה, בהמלצת מנצחת המקהלה, לשיעורי פיתוח קול אצל מרי קלייר הרמן, בדיעבד אבן דרך במסלול הנסיקה.
 
"במעטה הדמות העזתי דברים חדשים"

"אחותי הגדולה היתה, למעשה, המורה הראשונה שלי. היא פתחה בפניי את השער לעולם שבלעדיה לא הייתי מגלה", מספרת פחימה. "הייתי ילדה מאד ביישנית, לא אהבתי שצופים בי והיא הייתה עומדת לידי כדי שארגיש בנוח על הבמה. היא הלכה איתי יד ביד, תמכה והאמינה. למדנו את העולם הזה יחד".

הביישנות עדיין טבועה בה, אבל האהבה למוזיקה חזקה ממנה יותר. "האהבה לדבר גדולה מהמבוכה. הבנתי שיש פה אתגר, מחסום שאני חייבת לעבור והייתה סקרנות לגלות את העולם הזה. להפוך את הבמה למקום אהוב, היה תהליך של עבודה עצמית.

"לקח זמן עד שהבנתי שהבמה מאפשרת להפוך למישהו אחר ובכך יש חופש. במעטה הדמות אני יכולה להעיז לעשות דברים שבחיים האישיים לא הייתי עושה".  

ריגולטו, צילום: מיכל חלאבין



"מגלה את ג'ילדה מחדש"

בצבא שרתה כמוזיקאית מצטיינת ומשם המשיכה ללימודי תואר ראשון באקדמיה למוזיקה בירושלים. בסיומם הצטרפה לסטודיו של האופרה הישראלית. מפגש אקראי פתח שערים לאודישן באופרה של ברלין ופחימה נסעה והוחתמה במקום. בגיל 21 ללא ניסיון משמעותי נפתחו בפני הזמרת הצעירה מכרמיאל שערי העולם. בהמשך עברה לווינה ומאז היא שם, מופיעה על אחת מבמות האופרה החשובות בעולם בתפקידים ראשיים.

את התפקיד שסימנה כמטרה בנעוריה, פסגה שהיא חייבת לכבוש, ביצעה בווינה לראשונה ומאז, נכנסה שוב ושוב לנעלי הצעירה שהקריבה את חייה למען האהבה. בישראל ביצעה אותה לראשונה ב-2016 בפסטיבל האופרה בבריכת הסולטן בירושלים.

"אני חוזרת לג'ילדה כל פעם אחרת, זה כמו לפגוש חבר ותיק אחרי שנים - תמיד יהיו הניצוצות של פעם, אבל נוספים עוד רבדים. אני עוברת איתה תהליכים שונים בחיים, מתפתחת בתוכה, מגלה אותה מחדש".

"בחודשים הראשונים הייתי משותקת"
 
אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, אבל באופרה הישראלית, הנמצאת בצמוד למוזיאון תל אביב שרחבת הכניסה אליו הפכה מאז ה-7 באוקטובר לכיכר החטופים, ממשיכים לשיר כמו בפזמון של חיים חפר, כמו לומר שמההריסות חייבים לקום, להשתקם, להמשיך.

"לא אשקר, לקח זמן לחזור לבמה. זו היתה טלטלה גם עבור ישראלים שחיים ועובדים בחו"ל. בחודשים הראשונים הייתי משותקת, לא יכולתי להוציא צליל ולא ידעתי איך ממשיכים מכאן. פחדתי לשלוח את הילד שלי לגן. יונתן בגן יהודי והיה חשש גדול, לא ברמה של להסוות זהות אבל להגביר ערנות.

"ביקשתי מהבן שלי לדבר מחוץ לבית רק בגרמנית. זו מציאות חדשה וחשבתי שנכון להיזהר. אני רוצה לקוות שההיסטוריה לא תחזור על עצמה, אבל זו תקופה מאד טעונה". 



הילה פחימה, תמונה באדיבות האופרה הישראלית


לאפשר נשימה
 
בחודשי המלחמה הראשונים, כשההפקה הישראלית של "לוצ'יה דה למרמור" נדחתה, אז למועד לא ידוע, פחימה פתחה בווינה מסגרת לילדים ישראלים, חלקם מפונים מישובי הדרום, שמצאו מפלט בבירה האוסטרית. "הגיעו לווינה משפחות עם ילדים קטנים ותינוקות שמצאו את עצמם מהיום למחר מחוסרי בית, במקום חדש, בלי לדעת את השפה. הם היו זקוקים למענה מיידי ורצינו לתת להם כמה שעות של שקט ביום. מצאתי את עצמי מקריאה סיפורים ומשחקת עם הילדים, ממציאה פעילויות שיעסיקו אותם ויתנו תחושה של ביטחון. זה לא עבר לידינו, גם שם ישראל היא חלק בלתי נפרד מאתנו, תמיד תהיה, אנחנו מאד מעורבים.

ההורים שלי גרים כיום בכפר ורדים, שנמצא שבעה ק"מ מגבול לבנון. הם לא פונו בינתיים, אבל יש תנועת מסוקים שלא פוסקת ואזעקות ויירוטים על תקן יומיומי. זה לא סימפטי. יש לחץ גדול ואבדן ביטחון. אנחנו מתפללים שהמלחמה לא תתחיל בחזית הצפונית".

ואיך בכל זאת הצלחת למצוא את הקול, לחזור להופיע?

"זה קשה, אבל חייבים להמשיך. אנחנו פגיעים וכואבים עכשיו, אבל להמשיך על אף ולמרות הכל, זה הכוח שלנו. תמיד הרגשתי שהזכות להופיע בחו"ל מאפשרת לי להציג את פניה היפים של ישראל, להראות לעולם שאנחנו לא רק מדינה של חיילים, צבא ומלחמות. ישראל הצמיחה אמנים ברמה הגבוהה ביותר, יש לנו נציגות מאד מרשימה בחו"ל בכל תחומי האמנות ובטח שבתחום המוזיקה הקלאסית והאופרה. זה מחמם את הלב.

"יש לנו תפקיד, עכשיו יותר מתמיד כי יש במוזיקה נחמה ומפלט ויותר מהכל, מבחינתי, לשיר לקהל הישראלי, לאפשר נשימה, זה משהו להיאחז בו. זה מה שאני יודעת לעשות במצב הקיים. זו התרומה הקטנה שלי".