קולנוע - עולים השבוע: "ערפל כסוף" ועוד

"ערפל כסוף" - סרטה של סשה פולק, "הרבי קפוארה" סרטו הדוקומנטרי של ברק היימן ועוד

"ערפל כסוף" (אנגליה-הולנד 2023) ****

דרמה. סרטה של סשה פולק. פרנקי (ויקי נייט) בת ה-23 נכוותה קשה בילדותה משריפה והדבר הטביע את חותמו על גופה ועל נשמתה. כבר 15 שנה היא מנסה לאתר את האחראים לדליקה הגדולה ולהביאם לדין. היא חושדת שמדובר בג'יין, אמה של חברתה הטובה, אבל אין לה הוכחות. פרנקי עובדת כאחות בבית החולים שבו ניצלו חייה, ומוצאת את המילים הנכונות לכל מטופל ומטופלת, כולל פלורנס בעלת מצבי הרוח הקיצוניים. השתיים מתאהבות זו בזו, ופרנקי מחליטה לברוח ממשפחתה, בת מעמד הפועלים השתלטנית והלהט"בופובית, כדי למצוא מקום בטוח אצל פלורנס ובני משפחתה. אבל העבר לא יניח לה, ובהמשך ייפערו סדקים הולכים ומתרחבים ביחסיה של פרנקי עם פלורנס. 112 דקות. ערפל כסוף

ערפל כסוף, תמונת יחסי ציבור

ביקורת

מערכת היחסים הנרקמת בין שתי הנשים הצעירות, שלכל אחת מהן יש את השריטות החיצוניות והפנימיות שלה - עומדת במוקד הסרט הזה. וזה קורה על הרקע החברתי של משכנות הפועלים הדחוסים במחוז אסקס שבמזרח אנגליה. רוב תושבי האזור הם שמרנים קשי יום וקשה להם מאוד לראות בעין יפה אהבה בין שתי נשים. המצב בולט במיוחד במשפחתה של פרנקי, מה שגורם לה לברוח ולמצוא מפלט באהבתה של פלורנס.
"תור הזהב" של השתיים מכוון לאידיליה מתמשכת, ונראה שאכן הדברים אכן הולכים למקום הזה ושאין דבר שיעמוד בדרכן של השתיים. גם לא חבורת נערים פרחחים שמציקים להן באוטובוס, רק בגלל שהן לסביות.

אבל מתברר שהשדים הפנימיים לא מניחים לשתיהן לממש עד הסוף את האהבה הגדולה שלהן.
סרטה הנוגע ללב של סשה פולק ספוג באווירת הפולקלור המאוד אופייני של בני מעמד הפועלים של מזרח אנגליה. והוא שזור גם באלמנטים ביוגרפיים משמעותיים. הצלקות על גופה של ויקי נייט המגלמת את פרנקי הן אמיתיות, כתוצאה מדליקה שפרצה בביתה בהיותה בת 8. והיא גם עובדת כאחות בבית החולים בו טופלה וחייה ניצלו לאחר טראומה שהותירה כוויות על פני 30% מגופה.

זה הסרט השני שלה, וגם את הראשון ביימה סשה פולק. מדובר ב-"Dirty God" משנת 2019 העוסק באם צעירה שמישהו תקף אותה והתיז עליה חומצה, מה שהשחית את גופה. נראה כאילו הבמאית ילידת אמסטרדם (ולכן ההפקה היא בריטית-הולנדית) עשתה שוב את אותו הסרט. בערך. על כל פנים, "ערפל כסוף" שלה הוא עבודת קולנוע מרתקת.

"הרבי קפוארה" (ישראל 2024) ****

דוקומנטרי. סרטו של ברק הימן. מיקי חיים הוא בחור ישיבה חרדי שהחליט להפוך את הקפוארה – אמנות לחימה ברזילאית שמקורותיה באפריקה, והמשלבת אלמנטים של ריקוד ואקרובטיקה – לחוג בו ישתתפו צעירי בני ברק. הוא מצליח להדביק ב"שיגעון" הזה שלו לא מעט מאנשי העיר החרדית. אבל כמובן שהדבר גם מעורר אנטגוניזם אצל הרבנים, שרואים בפעילות הזה "עבודה זרה" שעלולה להשחית את העוסקים בה מקרב תושבי העיר. אבל חייט לא נרתע ולא נכנע ואמונתו בצדקת דרכו מניעה אותו להמשיך בעיקשות במימוש החלום שלו, שכולל גם הקמת חדר כושר בעיר, בו יוכלו אנשי העיר לעסוק בספורט ובפיתוח הגוף. הוא עומד בראש עמותת "חרדים לקצב" וממשיך בפיתוח המיזמים שלו ללא הרף, כדי לגרום לשינוי בחברה החרדית. 70 דקות. הרבי קפוארה

הרבי קפוארה, צילום: שלמה גלבר

ביקורת

ברק הימן עומד מאחורי סרטים דוקומנטריים מצוינים, כמו "דני קרוון" ו"החבר דב", וכאן הוא בחר נושא לסרט (עליו עבד כחמש שנים) שברור כי יהיה קונטרוורסלי בחברה בה הוא ממקם אותו. הנחישות של מיקי חייט וההתמודדות הלא פשוטה שלו עם אלה שבקרבם יצר אנטגוניזם, מניעים את היצירה הזו ומרכיבים קונפליקטמסקרן. חייט הוא אמנם "נפל ישיבה", אבל הוא מצויד בכריזמה אישית גבוהה מאוד, ביכולת שכנוע ורבלית שקשה שלא להיעתר לה, ובחזון שאולי אינו מקובל על רבני הישיבות אבל רבים מהלומדים בישיבות מגלים בו עניין. הוא גם זכה להישג מקצועי לא מבוטל כשזכה בתחרות והפך לאלוף אגן הים התיכון.

לצידו עומדת הסמנכ"לית שלו ושל "חרדים לקצב" רויטל בן משה, מדריכת היפ-הופ לבנות, ואף היא קוראת תיגר בדרכה על המסורת והמורשת הנוקשים של החברה והחינוך החרדיים. זאת כמובן מהצד הנשי של המתרס, מהלך הדורש אומץ ואכן הוא עלה לה בחיי המשפחה שלה. בעלה לא יכול היה לשאת את פעילויותיה והיא נאלצה להתגרש ממנו.

ברק הימן, שעקב עם מצלמתו אחר חייט והגיבורים האחרים של הסרט במשך כחמש שנים, הרכיב כאן פאזל חריג ומיוחד. מצד אחד הוא נכנס ללב ליבו של העולם החרדי, בעל חוקי משחק מאוד מוגדרים, ובכל זאת הוא מראה שאפשר גם אחרת, ויש העושים זאת. מומלץ לצפות בסרט (משתתף כעת גם כמתמודד בתחרות פרסי אופיר) שעלה ברשת בתי הקולנוע "לב".

"הם באים בלילה" (ארה"ב 2024) **

אימה. סרטו של בנג'מין ברואר. מדובר בחזון אפוקליפטי, של ניסיון לטהר את כדור הארץ מהמין האנושי. בני האדם מצליחים לחיות ולתפקד כרגיל בשעות היום, אך בלילות נאלצים להסתגר בבתיהם, שכן יצורים מפלצתיים מסתערים עליהם בחשיכה ומאיימים לעשות בהם שפטים. פול (ניקולס קייג') חי עם שני בניו, ג'וזף (ג'יידן מרטל) המבוגר יותר, ותומס (מקסוול ג'נקינס) הצעיר. בהמשך הכפר חיה משפחה המתבצרת אף היא כדי למנוע את השמדתה על ידי המפלצות. תומס מתיידד עם בת המשפחה הצעירה שרלוט (סיידי סוברול) ומתפתח ביניהם קדר רומנטי. באחד הערבים מתרחשת מתקפה גדולה של היצורים המבעיתים. השאלה היא האם בני שתי המשפחות יצליחו לשרוד אותה. 92 דקות. הם באים בלילה

הם באים בלילה, תמונה באדיבות Red Cape

ביקורת

סרטי אימה בעלי פורמולה דומה היו לנו כבר לא מעט. רק בשבוע שעבר יצא סרט שלישי בסדרת "מקום שקט", שיש לא מעט קווי דמיון בין הקטסטרופה ההיא והזו. אין כאן שום חידוש מבחינת הז'אנר, אין כל שאר רוח בתסריט ובהפקה, והסרט נראה כמו עוד מוצר גנרי בסדרה בלתי נגמרת. יתרה מכך, כל השחקנים עושים עבודה סטנדרטית למדי, ונראה שגם ניקולס קייג' עבד כאן רק בשביל לקבל את הצ'ק בסוף ההפקה.

"המלכה השישית" (אנגליה 2024)

דרמה. סרטו של כריס איינוז. באנגליה של תקופת שושלת טיודור, אשתו השישית והאחרונה של המלך הנרי השמיני (ג'וד לאו), קת'רין (אליסיה וויקנדר), מקבלת את סמכויות ניהול הממלכה בעוד הוא נלחם מעבר לים. היא עושה כל שביכולתה על מנת לקדם עתיד טוב יותר לממלכה לפי התפיסה הדתית איתה גדלה. אבל כשהמלך חוזר ממסעותיו וממלחמותיו פצוע ופרנואיד, הוא מכוון את זעמו לעבר ה"רדיקלים", שלטענתו מנסים לשנות את ממלכתו. קת'רין מוצאת את עצמה נלחמת על חפותה ועל חייה. הארמון כולו עוצר את נשימתו כדי לראות האם המלכה תעשה טעות וגורלה יהיה כגורל נשותיו הקודמות של המלך המטורף? 120 דקות. המלכה השישית