פסטיבלים - ג''ון קייל לא מתמסר בקלות

יש דיסקים שצריך לתת להם קצת זמן להתבשל לפני שאפשר לחוות עליהם דעה אמיתית ומגובשת. דיסקים שהמוזיקה שבהם היא רב שכבתית, שאינה מתמסרת בקלות למאזין, שמכריחה אותו להקשיב לה שוב ושוב עד שהעסק מתחיל ללבוש צורה. הדיסק החדש של ג`ון קייל, שגם אחרי גיל 60 לא נותן לשנים שעוברות לפגוע לו בסקרנות וברעב, הוא בדיוק כזה.

ג`ון קייל, שנחשב לאחד מהאמנים המשפיעים ביותר בתולדות הרוק האלטרנטיבי, התחיל כנער את דרכו המוזיקלית דווקא כנגן של מוזיקה קלאסית (פסנתר וויולה). עם לו ריד הקים קייל את להקת ה-"Velvet Underground" שפעלה בשנות ה-60 וה-70, ובשנים שלאחר מכן הוציא כשלושים אלבומי סולו שזכו להכרה אמנותית רחבה מאוד. לעתים הוא התקרב אל הקהל הרחב באמצעות לחנים כובשים, הגשה משכנעת, וגם שיתופי פעולה מכל מיני סוגים (ניק דרייק, ה-"Super Furry Animals" , השתתפות באלבום הוקרה ללאונרד כהן ועוד), אבל לרוב שמר על מרחק בטוח מהמיינסטרים.

באלבום החדש שלו ניתן למצוא את החדשנות והעומק היצירתי שאף ממריאים לגבהים חדשים. הוא פורש באמצעות קולו החם והנזפני את משנתו, ונעזר בעושר גדול מאוד של דימויים ואזכורים, שכוללים גם התייחסויות לגאוני עבר (ארכימדס, מגריט) ויחסיו המדומים איתם. הטקסטים שבאלבום הם לפעמים קלילים ("Reading my Mind"), לפעמים עמוקים ומהורהרים ("Look Horizon"), אבל תמיד מוקפדים ומלאי השראה.

להפקה המוזיקלית של האלבום גויס ניק פרנגלן מלהקת הצ`יל האלקטרוני "Lemon Jelly" (וזה ניכר בייחוד ב-"Bicycle" שנשמע כמעט כמו קטע שלהם), שדאג להתאים את המשמעויות של הטקסטים שכתב קייל למוזיקה שמלווה אותם. ההפקה האלקטרונית בבסיסה אינה נופלת למלכודת המתיקות בזכות העושר והחיים שמביאים איתם הכלים הרוקיסטיים (גיטרות, תופים, ובס) והתזמורתיים (נבל וצ`לו), וקולות המקהלה שנשמעים מדי פעם ומבליחים מתוך כל ההמולה.

השיר הראשון שבאלבום – "Zen" (מושג שהוא מוטיב חוזר ביצירתו של קייל) מתהדר במקצב רפטטיבי של מכונת תופים. המקצב הזה דווקא מצליח להתחבב על האוזן די מהר ולהשרות מעין שלווה, אבל פתאום מגיח קולו הטרוד של קייל שמפר אותה באופן מיידי. כשמקשיבים טוב, שומעים מאחור צלילים בוכיים ורדופים, שמנוגדים לחלוטין לרוגע המדומה שהיה פה עד לפני רגע. המורכבות וריבוי השכבות שבאים לידי ביטוי בשיר הזה, מאפיינים היטב גם את כל שאר הרצועות באלבום.

על העטיפה נראה קייל כשהוא מושיט את ידיו מבעד למסך של ערפל ופיו הפתוח מנסה לספר לנו על המתרחש מן העבר השני. כזה הוא גם האלבום שדורש מן המאזין ריכוז והאזנות רבות שיסייעו לו לחדור את המסך העוטף אותו, עד שתתבהר התמונה ותפרש במלוא הדרה. הוא מתוק ומריר, חולמני ומפוקח, ואינו משעמם אפילו לרגע.
John Cale – Hobo Sapiens, EMI/Helicon

אורן בר-אל