פסטיבלים - ביקורת דיסקים: ג''סטין טימברלייק, דיאנה קראל

גם באלבומו השני והמוצלח, ג`סטין טימברלייק עדיין לא השתחרר ממקור ההשפעה הגדול שלו - מייקל ג`קסון. דיאנה קראל ממשיכה ליצור גרסאות כיסוי עם הרבה כיסוי, לקלאסיקות ג`אז אמריקניות.

הדארלינג האמריקני התורן

לפחות כפי שזה נראה למי שמסתובב כיום ברחובות ניו יורק, ג`סטין טימברלייק הוא כוכב הפופ הגדול ביותר בארצות הברית. בכניסה לכל חנויות הדיסקים הגדולות באיזור מנהטן אפשר לראות את הדיסק החדש שלו מונח בסטנדטים אימתניים על גבי קירות שלמים, כל תחנות ההיפ הופ והאר.אנ.בי הרבות שבסביבה משמיעות את שני הסינגלים הראשונים מתוך האלבום ברוטציה אינסופית, וגם מצעדי המכירות מצביעים שם על מגמה זהה.

האזנה לאלבום הראשון של טימברלייק וגם לזה החדש, מסייעת לפענח לא מעט מסוד ההצלחה שלו. באלבום הראשון הוא הלך על כל הקופה באופן מוצהר לחלוטין, במחווה אדירה לימי הזוהר של מייקל ג`קסון, הרבה לפני שהשתלטו כל מיני מוזרויות על תדמיתו הציבורית. ואולי דווקא בגלל חוסר הבושה של טימברלייק ושל צמד הנפטונז שעמדו על הפקה המוזיקלית, שגבלה כמעט בהעתקה של ממש אבל כנראה גם באמת הצליחה לשחזר משהו מהאנרגיות האדירות שהיו לג`קסון בתחילת הדרך, זכה טימברלייק לשדרוג משמעותי ברמת הכוכבות שלו והפך מעוד פליט להקת בנים לדארלינג האמריקני התורן.

באלבום החדש ישנה התקדמות משמעותית, בעיקר מבחינת הסאונד וההפקה המוזיקלית. ההישענות על הצליל של הסבנטיז, התחלפה בצליל מורכב הרבה יותר, מתכתי ותזיזיתי ועמוס באפקטים, אבל ללא ספק, על אף ההצהרות הנחרצות של מפיק האלבום טימבאלנד, מקורות ההשראה נשארו ברובם זהים. נסו למשל להשמיע לעצמכם את הסינגל המצויין הראשון שיצא מהאלבום ("Sexy Back"), ברצף עם אחד מלהיטיו של מייקל ג`קסון מהניינטיז או סוף האייטיז ("Smooth Criminal" למשל), ותבינו עד כמה רב הדמיון בין השניים, והוא בהחלט לא מסתיים בשיר הזה.

האלבום כולו הוא חגיגה ארוכה וקצבית של שירים המחוברים אחד לשני במקוריות רבה, והקטעים היחידים שבהם לא מזכיר טימברלייק את מייקל ג`קסון, הם אלה שבהם ישנה פזילה קלה למקורות פאנקיים אף יותר, כמו פרינס או סטיווי וונדר. אבל ללא ספק, אלמלא היה כל זה נעשה על ידי חבורה מוכשרת כל כך של מוזיקאים, שידעו להדביק יחד את כל החלקים לכדי יצירה אחת משכנעת וסוחפת, ואלמלא היה טימברלייק בעצמו שוחה בין החומרים הללו בטבעיות רבה, ונשמע ורענן, מלהיב ומלא ביטחון כל כך לכל האורך, האלבום הזה לא היה נשמע מוצלח ונכון ומהנה כפי שהוא.

Justine Timberlake – FutureSex/LoveSounds, Jive/Hed Arzi

חגיגה למערכת הסטריאו

אלבומים שלמים שמורכבים מקלאסיקות ג`אז ובלוז, הם בדרך כלל הרפתקאה חד פעמית של זמרים שרוצים להביע את עצמם באופן שונה או של אומנים בשלהי הקריירה המחפשים דרך מחודשת אל אור הזרקורים, אבל מעטים מאוד הפכו את העסק הזה לקריירה משגשגת, כפי שעשתה הזמרת-פסנתרנית דיאנה קראל. אחרי שהיה נדמה ששבעה קראל מחידושים וגרסאות כיסוי, היא עברה באלבום האחרון (והמצוין אגב) שלה מלפני כשנתיים לחומרים מקוריים (בסיועו האדיב של בן זוגה, אלויס קוסטלו), אבל הדיסק החדש שלה מחזיר אותה היישר אל המקורות.

תזמורת הביג-בנד הנהדרת שמלווה אותה ברוב שירי האלבום משמשת בהחלט כשותפה מלאה להצלחתו. החצוצורות יודעות לזעוק היטב כשצריך, ולידם מתנהלת חבורה שלמה של כלי הקשה ומיתרים שהופכים את המוזיקה הזו לחגיגה אדירה עבור כל מערכת סטריאו. בשירים השקטים מפגין הליווי המוזיקלי איפוק נהדר, ולכל צליל ולכל הקשה על קלידי הפסנתר או פריטה על מיתרי הצ`לו יש משמעות. כפי שקורה באלבומי ג`אז מן השורה, מקבל לאורך האלבום כל אחד מכלי הנגינה את ההזדמנות להשמיע את עצמו בנגינת סולו, והצלילים הללו כובשים את האוזן לחלוטין.

קול הקטיפה של קראל, שקיבל מאז האלבום האחרון קצת יותר עומק וחספוס, מתנהל בתוך הקונסטרוקציה הזו בעדינות ובאלגנטיות טבעית, שעושים חסד עם השירים שהיא שרה, ומדובר גם הפעם בשירים פרי עטם של קול פורטר, גרשווין וכותבים נוספים שהם הלחם והחמאה של התרבות האמריקנית (או כפי שהם אוהבים לקרוא לזה – "The Great American Songbook"). את הבלדות היא מבצעת בעדינות ובהטעמה וברגש שלא מותירים שום אפשרות מלבד להאזין לה בתשומת לב, וגם כשהמוזיקה שמלווה אותה היא סוערת וגועשת, לא מאבדת קראל את העשתונות, ויודעת להתאים את עצמה לנסיבות ולהיות קלילה וקופצנית יותר, מבלי לאבד את קור הרוח אפילו לרגע.

Diana Krall – From This Moment On, Verve/Helicon