פסטיבלים - עולים השבוע: "קזינו רויאל", "סקופ" ועוד

גיימס בונד חדש, וודי אלן חדש, סרט ישראלי חדש, עטור כוכבות, של דינה צבי ריקליס, גרסה קולנועית שנייה לסיפורו של טרומן קאפוטה ודרמה צרפתית. שבוע עמוס על מסכי הקולנוע.

"קזינו רויאל" (ארה"ב-בריטניה-צ`כיה 2006)

אקשן. כבר סצינת הפעולה המסחררת הארוכה (משהו כמו 20 דקות) על ההתחלה, המתרחשת באפריקה ומשמשת כפתיח מדהים לסרט, מאותתת ש"קזינו רויאל", המוצר החדש בסדרת בונד, שהחליפה חגיגית כוכב מוביל (דניאל קרייג במקום פירס ברוסנן), לא דומה לאף אחד מהסרטים שנוצרו בעבר. יותר מהיר, יותר מרשים, יותר מלהיב, יותר רווי מתח ואקשן. וכמובן, אפוף ועטוף פירוטכניקת-על מסחררת, שניתן לייצר רק בתקופה בה המחשב פעיל כל כך ביצירה הקולנועית.

הסרט ה-21 בסדרה (אגב, "קזינו רויאל" הקודם, מ-1967, היה פארודיה על סרטי הסדרה, בכיכוב פיטר סלרס, אורסולה אנדרס, דייוויד ניבן, אורסון וולס, וודי אלן ועוד) חוזר לספרו הראשון של איאן פלמינג, מ-1953, ולראשית הקריירה של סוכן הוד מלכותה, שבה הוא מועלה לראשונה לדרגת סוכן בסדרת 00, על ידי הבוסית M (ג`ודי דנץ`). לאחר שבונד מונע מזימה לפוצץ את המטוס החדשני והטכנולוגי ביותר בעולם, מזימה שהייתה מכניסה ממון רב לטיקון הבנקאות לה-שיפר (מאדס מיקלסן), המממן פעולות ורשתות טרור ברחבי העולם, הוא יוצא למשחק פוקר גורלי עם האיש. לבונד מתלווה נציגה, וספר (אווה גרין), שאמורה לפקח על המיליונים שיזרים בונד למשחק, וסוכן 007 ויריבו פותחים שולחן בקזינו רויאל שבהרצגובינה הציורית. המשחק ביניהם רק משמש טריגר למאבקי כוח ושליטה. גם האקורד הרומנטי האידילי שיתפתח בין וספר לבונד, יופר מהר מאוד. ביים: מרטין קמפבל, בעל הניסיון הבונדי ("גולדן איי"). 144 דקות.

כמעט שעתיים וחצי של בידור מעולה והנאה צרופה, לא רק לחובבי הסדרה. המון התייחסויות קומיות, בקריצה למיתולוגיות שנבנו בסרטי העבר ובאפיון דמות הגיבור. דניאל קרייג ("אמא", "מינכן", "סילביה" ו"ידוע לשמצה", שעולה אף הוא השבוע), הבריטי בעל העיניים הכחולות, הפנים החדות, הנוכחות והכריזמה הבלתי מבוטלים, הוא בהחלט בונד ראוי, ואף משודרג: קר רוח, קשוח, מהיר ומתוחכם יותר. אווה גרין ("החולמים") הצרפתייה, משכנעת בתור נערת בונד החדשה.

"סקופ" (אנגליה 2006)

קומדיה. ברבות השנים נראה שסרטי וודי אלן הפכו לנחלה של נישת קהל קנאי שיודע בדיוק למה לצפות מהאשף הקומי המבריק הזה, ולעולם לא מתאכזב, לעומת "שאר העולם", אלה שלא בדיוק יודעים מה הוא רוצה מהם ולא מבינים את הוואן-ליינרס שלו ואת יתר השטיקים בסרטיו. אני שייך לקבוצה הראשונה.

סרטי האשף היהודי (גם הפעם המרכיב-תסביך הזה בתמונה) שופע הרעיונות התסריטאיים ויוצר בעל תווית היכר אישית מובהקת, יכולים להיות בעיני יותר טובים או פחות טובים, אך אף פעם לא גרועים או מאכזבים. הפעם הוא יצר סיפור שבמרכזו סנדרה (סקרלט ג`והנסון), סטודנטית שאפתנית לעיתונות, שמגיעה ללונדון כדי להשיג ריאיון עם במאי נודע. כאשר היא משתתפת במופע בידור של הקוסם הדלוח סיד (אלן), נגלית לעיניה רוחו של ג`ו סטרומבל (איאן מקשיין), עיתונאי ותיק, עתיר תהילה וסקופים, שנפטר לא מזמן אך מגיח ממסע המתים כדי לגלות לה שבנו של לורד ידוע הינו לא אחר מאשר "רוצח קלפי הטארוט", מחסל סדרתי של נערות ליווי ברונטיות, המטיל אימה על העיר.

סנדרה וסיד מתחברים לחשוד, פיטר (יו ג`קמן), ולעולמו האריסטוקרטי, וסנדרה ממהרת להתאהב בו ולזנוח את החשד, בעוד סיד מגלה יותר ויותר רמזים המעידים על כך שהוא אכן הרוצח השפל. עם פנלה וולגר, רומולה גראי, ג`וליאן גלובר, צ`רלס דאנס. 96 דקות.

אלן ממשיך את ליין סרטי הפשע שלו, א-לה היצ`קוק - המשך רעיוני לסרטו הקודם, "נקודת מפגש" (גם שם כיכבה ג`והנסון, כזכור), ואשר אף הוא התרחש בלונדון ובקאנטרי-סייד הבורגני שלידה. מקסים, יצירתי, כובש. ג`והנסון נדבקה, כנדרש, בנוירוטיות האלנית, ואילו יו ג`קמן הוא תוספת רעננה לקאסט השחקנים העשיר המגוון, שעבר אצל הבמאי לאורך השנים.

"ידוע לשמצה" (ארה"ב 2006)

דרמה. כמה שהתזמון חשוב לפעמים. שתי הפקות שונות חשבו כמעט בו זמנית על אותו רעיון, בהסתמך על אותם חומרים ביוגרפיים – הדרך של הסופר טרומן קאפוטה ("קולות אחרים, חדרים אחרים", "ארוחת בוקר בטיפאני") ליצירת המופת שלו, "בדם קר".

הפקת "ידוע לשמצה", של הבמאי דאגלס מקגארת, אפילו הסתיימה לפני האחרת, אבל דווקא "טרומן קאפוטה", סרטו המופתי של בנט מילר, בכיכוב פיליפ סימור הופמן (שזכה באוסקר על תפקידו), יצא למסכים קודם, ובכך משך את השטיח מתחת לרגלי יריבו. בכל מקרה, גם "ידוע לשמצה" הוא סרט מצוין, ומצויד בגלריית שחקנים מרשימה, ולהבדיל מ"טרומן קאפוטה" הוא הרבה פחות אפל, כבד וקודרני, ויותר רגשי, פתוח ומאוורר.

עלילת שני הסרטים ממש זהה: נובמבר 1950. הסופר קאפוטה (טובי ג`ונס) מאתר בעמודים הפנימיים של ה"ניו יורק טיימס" כתבה על בני משפחת חקלאים שנרצחה באכזריות בביתה שבקנזס. הסופר ההומו המוחצן, איש חברה ורכילאי ססגוני ומרתק, משכנע את עורך המגזין "ניו יורק" לשלוח אותו להכין כתבת צבע על אודות העיירה הקטנה, אווירתה ואנשיה, על רקע הרצח המזעזע. הוא יורד לשם עם ידידתו הסופרת נלי הרפר לי (סנדרה בולוק), אך הגעתם למקום הפרובינציאלי, החקלאי והמחוספס, תעורר תחילה אנטגוניזם מצד התושבים ואנשי המשטרה שאותם ינסה לדובב.

בסופו של דבר, יכולת הסיפור המרתקת של הגבר השנון בעל ההליכות הנשיות ותיעוד מפגשיו עם כוכבי הוליווד, תרתק אליו את המקומיים והם יתחילו לשתף איתו פעולה. אלא שברגע שצמד רוצחי המשפחה נלכדים, התמונה משתנה לחלוטין. קאפוטה משיג את האישורים המתאימים לביקורם בכלא, ומתחיל לראיין אותם ולחלץ מהם, אט אט, את סיפוריהם האישיים. דיק היקוק (לי פייס) הוא אגוז קל יחסית לפיצוח, אך פרי סמית (דניאל קרייג) הוא דמות אניגמטית אמיתית. שתקן, מסתגף, קורא ספרים, אוהב אמנות. קאפוטה מתחיל לקלף את המעטפת שלו, והעסק מסתבך כאשר בין השניים מתפתח סיפור אהבה עצור ומורכב. עם סיגורני וויבר, גווינת פאלטרו, ג`ף דניאלס, הופ דייוויס, איזבלה רוסליני, פיטר בוגדנוביץ`. 110 דקות.

סרט חזק, מרשים וכובש. הבימוי זורם וקולח, טובי ג`ונס נהדר כקאפוטה, סנדרה בולוק מפגינה ניואנסים מפתיעים במנעד הקולנועי שלה. גם קרייג מגלם היטב את פרי סמית, הטעון והמסובך.

"שלוש אימהות" (ישראל 2006)

דרמה. סיפורן של שלוש נשים לא צעירות, רוז (גילה אלמגור), פלורה (רבקה רז) ויסמין (טרייסי אברמוביץ`), שנולדו באלכסנדריה למשפחה אמידה, שהייתה מקורבת למלך פארוק. כעת הן חיות בישראל בדירה אחת, בלי גברים ובלי ילדים (השלב הזה מאחוריהן). פלורה יוצא לפנסיה מעבודתה כמיילדת, יסמין במצב בריאותי רעוע וממתינה להשתלת כליה, ואילו רוז, שבעבר ניהלה קריירה מצליחה של זמרת, מתבצרת בשתיקתה, עקב מות בעלה. הסרט נע בזמנים ומתאר שלבים שונים בחייהן. כנשים צעירות מגלמות אותן מירי מסיקה (רוז), ריימונד אמסלם (פלורה) ודנה זילברשטיין (יסמין).

כבוגרות עריריות הן מגיעות ל"חיים שכאלה", מקום בו אנשים מגוללים את זיכרונותיהם, זאת כדי לספר לרוחה (טלי שרון), בתה של רוז, את סיפורי חייהן והקשר הסימביוטי ביניהן, וגם על מנת לאתר את בנה של אחת האחיות, שנמסר לאימוץ בנסיבות מוזרות. חייהן של שלוש הנשים משתנים, הן מתמודדות עם עברן, מוציאות שלדים מהארון ולומדות לסלוח זו לזו. מסע לאלכסנדריה עיר הולדתן, יסגור להן מעגל. עם: יחזקאל לזרוב, יורם טולדנו, עמוס תמם, יורם חטב, נטלי עטיה, בני אבני, שמיל בן ארי. 106 דקות.

יצירת קולנוע רגשית מורכבת, שנבנית ומתגבשת אט אט כמו פאזל רב-חלקים. סרט נוגע ולופת.

"נערת התווים" (צרפת 2006)

דרמה. סרטו של דני דרקור. מלאני, נערה פסנתרנית צעירה מחוננת, ניגשת לבחינה מכריעה לקבלה לקונסרבטוריון נחשב. כשהיא מנגנת לעיני קבוצת בוחנים, היא מאבדת לפתע את הריכוז, כשאחת הבוחנות, פסנתרנית נודעת בשם אריאן (קתרין פרו), מעניקה חתימה למעריץ. מלאני נכשלת עקב כך בבחינה, ופורשת לחלוטין מהמקצוע.

שנים מאוחר יותר, מלאני (דבורה פרנסואה) כבר כאישה צעירה, המגישה מועמדות לעבודה במשרד עורכי הדין של ז`אן (פסקל גרגורי). היא עובדת במשרד לשביעות רצון הבוס שלה, ובשלב מסוים מציעה את שירותיה גם כמטפלת לבנו הקטן, לאחר שהיא מגלה שהוא זקוק לאומנת. האיש לוקח אותה לביתו הכפרי, שם היא פוגשת ברעייתו, אם הילד שבה עליה לטפל, שהיא לא אחרת מאשר אותה בוחנת שבגללה נכשלה בזמנו. מלאני מתחילה לעבוד בבית הגדול, ואט אט רוכשת את אמונם של הילד ואמו, הקולטת שהאומנת הצעירה ניחמה בהשכלה מוזיקלית רחבה, ומבקשת ממנה להיות זו שתהפוך עבורה את דפי הנגינה. לאחר שהפכה את הקשר של האישה בה לתלותי, מתכננת מלאני את נקמתה השקטה באישה שחיסלה לה את הקריירה המוזיקלית. 85 דקות.

סרט טעון ומסקרן, שאופיו ואווירתו תואמים כמה מסרטיו של קלוד שברול. דרמה מאופקת, שמתח סמוי נבנה בה אט אט, לקראת שיא דרמטי יוצא דופן.