פסטיבלים - ביקורת דיסקים: נורה ג''ונס, הוברפוניק

אלבום שלישי לנורה ג`ונס ממצב אותה כזמרת רצינית ומיוחדת, ואוסף חדש ל- Hooverphonic מומלץ לכל מי שלא מכיר את ההרכב שתחילת דרכו סוגה בטריפ-הופ והמשכו מעניין לא פחות.

מסירה את תווית האינסטנט

זמרות כמו נורה ג`ונס, שחייבות את ההצלחה שלהן לסגנון ולאווירה מסויימים מאוד לא פחות מאשר לקולן ולכשרונן, עשויות להתקשות להציג שינוי או התפתחות כלשהם בהמשך הדרך. הרי ברגע שתנטוש ג`ונס את הרכות המלטפת שאפיינה אותה בשני האלבומים הראשונים והסופר מצליחים שלה, אלה שהפכו אותה לאחת מהכוכבות האמריקניות הגדולות של התקופה האחרונה, ואת המוזיקה שלה לשם נרדף למוזיקת רקע של בתי קפה (וגם של מסעדות תל אביביות רבות), הקהל הנאמן שלה עשוי להדיח אותה עקב בגידה באמון, וקהל חדש הרי קשה מאוד לגייס אחרי שכבר ממוקמים בנישה כל כך ספציפית.

החוכמה היא לעשות את זה בעדינות, בדיוק כפי שעושה ג`ונס באלבומה החדש. אולי זהו דווקא חסרונו של עריף מרדין האגדי, שהפיק את שני האלבומים הראשונים של ג`ונס (כמו של הרבה דיוות נוספות במשך עשרות שנים) והלך לעולמו בשנה שעברה בגיל שבעים ושלוש, או אולי הצורך של ג`ונס להראות שיש בה יותר מאשר קול יפה, שהביאו אותה להקליט אלבום שיש בו הרבה מהאלמנטים הנימוחים שהתרגלנו לקבל ממנה, אבל הפעם ההתמסרות שלו אל המאזין איננה לחלוטין חד צדדית ומובנת מאליה כמו מקודם.

השירים שבאלבום החדש, רובם ככולם מתנהלים באטיות מופגנת, כאילו הסירה מעצמה ג`ונס את תוית האינסטנט, והיא שרה את השירים האישיים הללו לעצמה בחדר נוגה ואפלולי. גם הליווי המוזיקלי, שנבנה עבורה הפעם על ידי בן זוגה לחיים, נגן הבאס לי אלכסנדר, והוא עדיין מושתת על אותם נגנים נהדרים (עם הפסנתר היפה של ג`ונס) ואותם אווירה קאמרית, מופשט מהברק הנוצץ ונשאר רזה ועדין, כך שבהרבה מקרים הרווח שבין הצלילים מקבל משמעות בדיוק כמו של הצלילים עצמם. וכשמקשיבים לשירים הללו בשקט בשקט, מגלים שהם בדרך כלל יפים באמת, ומבינים שנורה ג`ונס היא אכן זמרת מיוחדת, שהקול שלה, שמזכיר את כל מה שהיה פעם טוב בזמרות הסול הגדולות, הוא מתנה שאסור בשום אופן למכור לכל המרבה במחיר, ושאולי בפעם הראשונה, גם היא בעצמה מתחילה להבין את זה.

Norah Jones - Not too Late, Blue Note/Helicon

נסיגה חכמה מהטריפ-הופ

לפני כעשור, אולי טיפה יותר, כשצלילי האלבום הראשון והשני של מאסיב אטאק היו הדבר הכי חם בשטח, התבלט לו אלבום אחד בין כל הנסיונות לעלות על עגלת הטריפ-הופ הדוהרת, והוא הצליח לקחת את כל האלמנטים המוצלחים מתוך הסגנון האופנתי אבל להיות גם תיאטרלי, יומרני ומעניין מספיק כדי להצליח למשוך לעצמו תשומת לב מיוחדת.

אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה הקשבתי לאלבום הזה של הרכב בשם "Hoover" (ששמו הוחלף אחר כך ל-"Hooverphonic" עקב תביעה של חברת שואבי האבק), ולשמו של האלבום שחזר כמנטרה לאורך הרצועה הראשונה ("New Stereophonic Sound Spectacular"), כשאני מנסה להחליט האם יש בזה ניסיון תמוה להציג את המוזיקה שלהם כמהפכנית כהמצאת הסטריאו, או בדיחה שחציה יומרנות וחציה מודעות עצמית. כך או אחרת, הם הצליחו להפוך את ההאזנה לאלבום ההוא לחוויה אמיתית, ולא רק בזכות השיר הראשון אלא עקב אותו תחכום בצליל ובתוכן השירים שמילא את האלבום כולו.

לאט לאט, עם שוך ההמולה סביב הטריפ-הופ, עשו חברי ההרכב הבלגי בחוכמה והתחילו גם הם לסגת ממנו, מבלי לוותר על האלמנט התיאטרלי המוצלח שלהם, על העושר הגדול של מרבדי הצלילים, ועל המוזרויות הקטנות בהפקה המוזיקלית שממלאות את השירים ונותנות להם טוויסט נוסף, כאילו פיזרו על התבשיל המוצלח עוד סוג של ירק רענן רגע לפני ההגשה, והפכו אותו למעניין ואפקטיבי הרבה יותר.

אחרי אחת עשרה שנים, ארבעה אלבומי אולפן ואלבום הופעה אחד, יש להם בהחלט סיבה טובה לאסוף את הקטעים הטובים ביותר שלהם לאורך השנים לכדי אלבום אוסף אחד ומוצלח במיוחד. אם אין לכם בבית אף אחד מהאלבומים של ההרכב הזה, ואולי אפילו אתם מכירים את שמם רק בזכות להיט הגלגל"צי היחיד שלהם מלפני כשבע שנים ("Mad About You" עם הביצוע הבלתי נשכח של הסולנית), שמושמע שם עד היום מדי פעם, מומלץ לכם בהחלט להכניס את האוסף החדש שלהם הביתה. יש בו הרבה מאוד קטעים מצוינים, הוא מספיק קליט כדי שלא תתקשו להתאהב בו, אבל בהחלט גם מספיק מעניין כדי שלא תזנחו אותו במהרה.

Hooverphonic – Singles 96-06, Columbia/NMC