"נורא כואב לי כשאני שומע על קיבוצים במצב לא טוב", אומר יונתן פז, בן קיבוץ מזרע לשעבר, שמתאר בסרטו המרגש "אסקימוסים בגליל" קבוצת זקנים קיבוצניקים שהושארו מאחור כשהקיבוץ הופרט ונעזב, הנוטלים את גורלם בידיהם ומחדשים ימיהם כקדם. "מצד שני אני קמתי ועזבתי את הקיבוץ. אז יש כאן איזושהי הכאה על חטא, שבאה ממקום של הרבה אהבה ונוסטלגיה". ריאיון.
פנסיונרים משנסים מותניים
שכחו אותם בבית - את חבורת הפנסיונרים שבבית האבות שבקיבוץ אי שם בגליל, כשהמוסד השקוע בחובות הופרט, נמכר לנדל"ניסטים, וכל שאר החברים נטשו את המקום. אחרי השוק הראשוני, החברים הוותיקים, ממייסדי המקום, שהושארו מאחור עם המטפל הסיני שלהם, מחליטים לעשות מעשה. הם משנסים מותניים, משקמים את מערכות החשמל והמים, מנקים ומחזירים למצב אנושי את חממת הגידול הקולקטיבית שלהם, מעוררים לחיים תוססים את המקום הגווע וכמעט מחדשים ימיהם כקדם, כשהיו חלוצים נלהבים.
כשהיזמים שרוצים להקים במקום כפר נופש מגיעים לקיבוץ, הם מוצאים מולם חבר`ה מיליטנטים שהוציאו נשק מאיזה סליק שבו החביאו תחמושת בימי שלטון הבריטים. ובתוך כדי הפעילות המתחדשת, מתעוררים בין החברים יצרים חבויים, שלדים מפעם מוצאים מהארון, וצצים כל מיני מאוויים שלא באו על סיפוקם וריבים שלא נפתרו בזמנם.
מאחורי הסיפור המקסים והמרגש הזה, של הסרט "אסקימוסים בגליל", עומד הבמאי יונתן פז ("רכבת העמק", "זאיה"), שהגה אותו ובעזרת יהושע סובול כתב את התסריט ואחר כך ביים. צוות השחקנים שגייס כולל את מוסקו אלקלעי, ז`רמן אוניקובסקי, שמעון ישראלי, גבי עמרני, רות סגל, לבנה פינקלשטיין, שמוליק שילה, לאה שלנגר, אילן תורן, חנה רוט, הוגו ירדן ודינה דורון.
לחזור 60 שנה אחורה
- כבן קיבוץ מזרע לשעבר, זה סוג של התרפקות נוסטלגית?
"נוסטלגית מאוד, למרות שעזבתי לפני 35 שנה, ויותר ממחצית חיי אני כבר בחוץ. ועדיין יש לי המון קשר למקום. עד לפני חמש-שש שנים זה היה גם קשר פיזי, כי אמי עוד חיה שם, בבית האבות, שנקרא אצלם בית הבריאות. היא נפטרה בגיל מופלג מאוד, 97, והייתה מראשוני הקיבוץ. ולמרות שהסרט עוסק בקיבוץ שננטש, ואנחנו אמנם היינו מאלה שנטשו אותו פיזית, באנו כל שבוע לבקר אותה".
- לקחת את אותו בית אבות שאמך שהתה בו כנקודת מוצא לסרט?
"לא מדויק. הסיטואציה של זקנים בקיבוץ היא לחלוטין לא זרה לי, אבל מצד שני היא נורא לא דומה למה שקורה בסרט, בקיבוץ שלי וגם בקיבוצים אחרים. יש כל כך הרבה ביקורות על הקיבוצים, אבל בנושא הזקנים חבל על הזמן, מטפלים בהם מצוין, יוצא מן הכלל. שאלתי את אמי בשנה האחרונה שלה, והיא הייתה צלולה עד הרגע האחרון: אמא, למה את הכי מתגעגעת בחייך, והיא אמרה לי מייד, לתקופה הראשונה, של הקמת הקיבוץ. ידעתי שאני הולך לעשות את זה, אבל לא בפלאשבקים. זה דבר שאני לא אוהב. החלטתי לבודד אותם, וזה אפשר לי לתת להם ללבוש בגדי עבודה, ולהחזיר אותם למוסד הזה שנקרא שיחת קיבוץ, ולהצית מחדש אהבות כבויות. פשוט להחזיר אותם 60 שנה אחורה.
"חשבתי שזה סיפור נפלא, כתבתי אותו ובאתי לסובול, מבלי שהכרתי אותו. שלחתי לו שישה דפי סינופסיס, ולמרות שהוא אדם מאוד עסוק הנושא הדליק אותו, כי נושא הזקנה מאוד אקוטי אצלו, הוא כתב על זה מחזות, וגם הוא בוגר קיבוץ, שמיר, שאותו עזב בזמנו. הקליק היה מיידי והתחלנו לעבוד מייד. ועבדנו הרבה. זה נראה אולי חפיף, אבל עבדנו שלוש שנים. היו לנו יותר מעשרה דראפטים. היו המון מוקשים בדרך, מספיק משפט מיותר אחד, והוא מגחך את הזקנים או מעליב אותם, או גולש לקלישאות ומייצר דברים מופרכים. הרי נטישת הזקנים היא עניין מופרך ביסודו, אז היה צריך לטפל בזה מאוד בזהירות".
"בלדה לעוזב קיבוץ זה עלי"
- מעבר לנוסטלגיה, אתה אישית מבכה את שברון החלום, בכל הקשור למצבו של המוסד הקיבוצי היום?
"כן, אבל מי אני כי אלין. אני הרי מאלה שעזבו. בלדה לעוזב קיבוץ זה עלי. אבל בהחלט, נורא כואב לי. זה היה דבר נפלא, הרעיון היה נשגב, היו להם חיים מלאי סיפוק והם בנו דבר מפואר, מדהים וייחודי בעולם. אבל מה לעשות, זה לא הצליח. נורא כואב לי כשאני שומע על קיבוצים במצב לא טוב, כלכלית או חברתית. מצד שני, אני מאלה שפגעו ברעיון של ההורים שלהם. אני קמתי ועזבתי. אני והאחים שלי. אז בטח שיש כאן איזושהי הכאה על חטא, אבל היא באה ממקום של הרבה אהבה ונוסטלגיה. אין לי שום חשבון איתם, אין לי שום הבט אחורה בזעם. יש לי המון כבוד אליהם וזכרונות נפלאים מהילדות והנעורים. באתי להתרפק ולבכות את הסיפור הזה שנמר, עם הירידה שלהם מההר".
- אבל קודם לכן הם חוזרים כמעט ל`חומה ומגדל`
"נכון. אמרנו, בוא נלך עד לגבול המעטפת, כמה נוכל ללכת איתם אחורה ורחוק ונכון למה שהיה, או מה שהם חושבים שהיה, כולל חומה ומגדל, כולל על גופתי המתה הם יעברו את הגדר, כשהמדובר בפולשים לקיבוץ. אין אדם שאין לו גישה כזו או אחרת לזקנה, או הוא עצמו חלילה, או באמצעות הוריו. הזקנה היא דבר אקוטי בחיינו, ובין הדברים המכוערים שלה זוהי הבדידות. ובקיבוץ הבדידות הזו כנראה קשה שבעתיים. והחבר`ה האלה, שכבר היו אבק אדם, כל אחד לעצמו עם הקראכצן שלו, עם המחלות שלו, ועם העזיבות והאכזבות והבנים שבגדו בו וכו`, פתאום כשאין ברירה וואלה, הם מתאחדים, הם שוב ביחד, הם שוב קולקטיב, אחד בעד כולם וכולם בעד אחד. זו הייתה המסגרת שעליה עבדנו, שקרה להם משהו כקבוצה, כאנשים".
- מצד אחד הם מחדשים נעוריהם כקדם, אבל במקביל גם צצים משקעי עבר שונים.
"נכון. מצד אחד הקוטר הנצחי של הקיבוץ, רזניק (הוגו ירדן), מפתיע את עצמו כשהוא חוגר נשק ומתרוצץ כמו איזה עבדאי, ומאידך הרקדנית לשעבר (דינה דורון) נזכרת שיש לה אהבה עזה לגבר של הקיבוץ (אילן תורן). והמטפלת (ז`רמן אוניקובסקי) שבזבזה את כל חייה ונשארה רווקה ומעולם לא שמעה את המשפט `אני אוהב אותך, דורקה`, והחרמנית הנצחית (רות סגל) שתמיד מעניין אותה רק מין, ואם למטפל הסיני שלהם (וואי דנג) יש חברה.
כל אחת מהדמויות האלה הייתה כבר מחוקה, אבל פתאום, מה שקרה שם בדינמיקה ביניהם, באווירה הזו, ובצורך לחזור ולהיות קבוצה, גרם לכך שכל אחד מהם חוזר להיות מה שהיה לפני שנים רבות, אבל אולי אפילו טוב ומוצלח יותר. לי, בניגוד לסובול, היה נורא חשוב ליצור איזו אופטימיות בסיפור הזה, איזו חדווה אחרונה של חיים. פתאום כיף לה, אין תרופות, מחלות ומוות מתקרב. יש את ההווה, שבו יש סיבה לקום בבוקר, לעבור את השביל ולהגיע לערב לשבת ביחד סביב העששית. כאילו, שיכרון חושים אחרון לפני שהם גומרים, פיזית ונפשית ויורדים מובסים מההר".
"כל אחד קיבל קלנעית משלו"
- איך הגעת לקאסט המפואר: פשוט בדקת מי מוותיקי שחקנינו עבר את גיל 70 והרמת אליו טלפון?
"כמעט... לא, זה היה יותר שיטתי. אני עובד נורא מהר, אבל לבד עם עצמי. שנה וחצי לפני שהתחלתי לעבוד על הסרט, ולפני שבכלל עוד קיבלתי כספים מהקרן, ידעתי שאני הולך לעשות את הסרט, והתחלתי להיפגש עם שחקנים. לא קראתי לזה אפילו אודישן, כי נזהרתי מאוד בכבודם. שלחתי עשרות תסריטים לשחקנים שבגיל הזה, בהם שחקנים שלא ראיתי שנים רבות, כמו שמעון ישראלי וחנה רוט. נפגשתי ארוכות עם הרבה שחקנים, והפגישות צולמו. כך, לאט לאט, בניתי לעצמי קאדר מאוד רחב של שחקנים, ובחצי השנה האחרונה, כשכבר היה לי את הקאסט הסגור, רק אז הגעתי לקרן והתחלתי לעבור את הוויה דה לה רוזה, כדי לזכות במימון. חודש לאחר שקיבלתי את האישור הסופי על המימון, התחלתי לצלם, כי הייתי כבר מוכן גם עם שחקנים, גם עם צלם הנהדר, אבי קורן, שהכנתי אותו מראש למשימה, וגם לוקיישנים כבר היו לי.
צילמנו ביחיעם, קיבוץ יפהפה אבל באמת ריק, נטוש. רק זקנים נשארו שם. השחקנים ללא ספק סייעו לי ותרמו מעצמם מעל ומעבר, והכי חשוב בעבודה איתם הייתה העובדה שאין להם כבר את השטיקים והפרימדוניות ואת התחרות ואת הקנאה שיש על פי רוב בין שחקנים בקאסט של סרט זה או אחר. אולי תרמה לכך גם האווירה, כי ככלות הכול היינו חודש בקיבוץ ביחד, וכל אחד קיבל צימר מדהים, ולפני הבית חנתה לכל אחד קלנועית משלו".
לדברי פז, לכמה מהשחקנים ההתחברות לסיפור הייתה פשוטה יותר, בהיותם בעלי זיקה ישירה לקיבוץ. שמוליק שילה והוגו ירדן עדיין חברי קיבוץ, ואילו גבי עמרני ואילן תורן הם בוגרי קיבוץ.
- מה היה תקציב הסרט ואלו גופים מימנו אותו?
"התקציב היה 720 אלף דולר. 450 אלף דולר קיבלנו מקרן הקולנוע הישראלי, שזה היה התקציב הראשוני והבסיסי. אחר כך הצטרפה להפקה חברת yes ב-150 אלף דולר, ואת היתר השגנו באמצעות גיוס משקיעים פרטיים, בעיקר מהמילייה שלנו, עוד כמה עשרות אלפי דולרים".
- זה מהלך די נועז היום להוציא סרט כזה, על זקנים, להפצה ארצית בבתי הקולנוע. הרי רוב הקהל הצעיר לא יימשך לסרט הזה, באופן טבעי, עם כל ההיצע הגדול האחר שיש לו בתי הקולנוע.
"זה נכון, ולכן חשוב לי שהצופים הצעירים יבינו שזה סרט מצחיק על אנשים עצובים. שלא יחשבו שזה סרט על זקנים קוטרים, שרק בוכים. אני מקווה שייענו לזה. בהקרנות שבהן הייתי, הקהל צוחק ובוכה. המבוגרים שרים יחד עם הגיבורים את האינטרנציונל הסוציאליסטי בסצנה מסוימת בסרט, וגם את השיר הרוסי. כך אפשר לזהות מי היה חבר בתנועת נוער. אתה מרגיש שיש הנאה מהמוצר. רציתי כאן ללכת עד הסוף, להוציא את הסרט להפצה רגיל בבתי הקולנוע ולא לסינמטקים או לבתי קולנוע של סרטי נישה. אין ספק שזה סרט שלקחתי בו סיכונים, אבל בסרטי הקודמים לקחתי סיכונים הרבה יותר גדולים".
חלום רכבת העמק
פז, 61, הוא בוגר לימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, שם גם עבד כשנתיים כמפיק במאי ועורך. כיום הוא עובד, בין היתר, כמורה ומרצה בנושאי קולנוע ותקשורת. הוא גר כיום בנתניה, נשוי לחנה, קלינאית תקשורת לילדים, בניו יואב ודורון עובדים כבמאים בטלוויזיה ובתו אפרת סטודנטית. ברקורד שלו הפקה ובימוי של סרטים תיעודיים ותשדירי שירות בנושאים שונים, וכן עשרות כתבות אמנות לטלוויזיה. אבל מאחוריו רק שלושה סרטים עלילתיים באורך מלא, השניים הקודמים: "רכבת העמק" (89`) ו"זאיה" (99`). כעת הוא לפני הפקת סרט חדש כתסריטאי-מפיק-במאי, בשם "דיתה".
על סרטו הראשון הוא מספר: "`רכבת העמק` הוא סרט שנעשה בהשקעה פרטית שלי לגמרי. היה ברור לי שהוא נורא מיוחד, כי אני מספר בו סיפור אישי, אוטוביוגרפי. בסרט אני ילד קטן שמתבגר בקיבוץ בעמק וחולם שוב לראות את הרכבת חוצה את השדות ונוסעת לכיוון דמשק. כלומר, אם הרכבת תשוב ותחצה את השדות לכיוון מזרח, יהיה שלום. עם החלום הזה הילד מתבגר ועם הזמן הוא מנסה לעשות משהו בנידון. היה לו אליל, צנחן מיחידת 101, שהיה המנטור שלו. הנער רצה להיות כמוהו, אך בסופו של דבר הבין שזה לא הולך, כי הכוחניות לא תצליח. המנטור שלו נהרג במלחמת ששת הימים, ואז גם פירקו לו את המסילה והפכו אותה לביצורים. כך נשבר לו החלום והוא עוזב את הקיבוץ ועוזב את הארץ, נוסע לניו יורק, וכך הוא גמר עם הסיפור הציוני.
"גם זה היה סרט על קיבוץ אבל מהכיוון של הנעורים, התנועתיות, החלוציות, החלומות, המיתוסים, הפאתוסים, תנועת הנוער, החברות הראשונה, האהבה הראשונה, השומר הצעיר של פעם, עם השרוך הלבן, הדיבר העשירי, שאסור היה לקיים מגע מיני. כל מיני דברים נכנסו לסרט, שהיה די חושפני ואישי. זה בניגוד ל`אסקימוסים`, שבו עשינו רקוויאם לקיבוץ: אנחנו גומרים אותו, קוברים אותו, עושים לו אזכרה מפוארת, עם כל הצער, הכאב והנוסטלגיה, כי זה סיפור שנגמר".
סרטו השני, "זאיה", שלא הופץ מסחרית, הוא אגדה המבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש במרוקו בשנות ה-30. זאיה, נערה יהודייה יפה שחיה בכפר ברברי בהרי האטלס, נמשכת אל החופש, לפסגות ההרים הגבוהים ולנהר, שם היא פוגשת את מנהיג הטוראג-נג`יב ומתאהבת בו. הוריה וסביבתה הקרובה חושבים שנכנסו בה שדי הנהר. "על הסרט הזה אכתוב יום אחד ספר", אומר פז. "זה סרט הרפתקאות שצולם במרוקו, גם הוא בהשקעה פרטית וללא תמיכת קרנות. הוא הוקרן שש פעמים בסינמטק, ובירושלים לקהילות יוצאי מרוקו, אבל לא היה לנו תקציב להפצה ארצית בבתי הקולנוע, כולל פרסום ויחסי ציבור. זה דבר מאוד יקר. אבל יכול להיות שיום אחד עוד נעשה זאת. יש כמה עותקים מוכנים".
26/02/2007
:תאריך יצירה
|