כמו אצל שלמה ארצי, גם הצלחות העבר של יהודית רביץ פוגעות בהערכה האמנותית של אלבומיה החדשים (ובמקרה שלה גם בהצלחה המסחרית). הרי ממי שהייתה במשך הרבה שנים הילדה הכי יפה בגן, ולא עצרה לרגע עד שבסוף שנות השמונים הביאה לנו בהפוכה את "באה מאהבה" וכך שינתה גם את עורה והפכה לרוקרית של איצטדיונים, לא היינו מוכנים לקבל סתם עוד אלבום, ואכן לא הצליחה רביץ לייצר בתקופה האחרונה אלבום שלם שהיה להיט אמיתי.
 
אני חושב שהבעיה נעוצה בעיקרה בהתעקשות של רביץ להלחין לעצמה את רוב השירים. היא אמנם הוכיחה לא פעם את היכולת ואת הכישרון לעשות זאת ("דרך המשי", "באה מאהבה"), אבל נדמה שהדקדקנות שבה היא בוחנת ובוחרת את השירים שהיא מקבלת מאחרים, מתעמעמת לעתים קרובות מדי בלחנים שהיא מייצרת עבור עצמה. וכך יצא, שאת התזכורת האמיתית להיותה של רביץ זמרת משובחת ומשתבחת, זכינו לקבל בטפטוף דקיק, כשבחרה להשתתף בפרויקט של דני סנדרסון עם השיר "כמו עפיפון" ("תולדות המים", 2001), וב"מפגשיר" של ערוץ המוזיקה הישראלית עם "האיש ההוא" שכתבה אהובה עוזרי, והיה בצדק אחד מהלהיטים הגדולים של השנה האחרונה.
 
כאילו להכעיס, לא שיתפה רביץ אף אחד משני היוצרים הללו באלבומה החדש. היא אמנם נשמעת פה במיטבה, עם קול חד וצלול שהשנים ניכרות בו בעיקר בעומק ובביצוע האינטלגנטי, מבצעת שירים מצוינים של יהלי סובול, סיוון שביט, אביתר בנאי ואמיר צורף (שגם הפיק מוזיקלית את האלבום), ויחד עם לחנים טובים שכתבה רביץ בעצמה ("הפנים שבפנים", "ציפייה לאושר"), מתאספת מסה קריטית של שירים שהופכת אותו למוצלח באופן יחסי, אבל כל זה יספק בעיקר את מי שממתין כבר הרבה שנים כדי לקבל מהזמרת הזו אלבום חדש, ופחות את אלה שלא עברו איתה את כברת הדרך הנדרשת כדי להתגעגע.
 
דיסק הבונוס המצורף, מכיל שישה שירים הלקוחים מתוך הפרוייקטים בהם השתתפה רביץ בתקופה האחרונה, ובמקרה הזה מדובר בממתק אמיתי שמגדיל את כדאיות הרכישה באופן משמעותי.
 
יהודית רביץ – עיר קטנה, הליקון
 
מנגינות שובות
 
המוזיקה של להקת "האנשים" עשויה להתחבב על הרבה מאוד אנשים, לו רק יחשפו אליה במידה נאותה. הם אמנם כבר הצליחו לחדור אל רשימות השידור בעבר, אבל זה קרה בעיקר בזכות חידוש גלגל"צי ללהיט העבר של ליאור ייני "בואי לאילת", וזה לא היה מספיק כדי לקדם את אלבום הבכורה האפלולי והמקסים שלהם, שהכיל קשת רחבה של צלילים ומנגינות יפהפיות ("מוזיקה מהמרתף", 2002), או כדי להביא את סיבוב ההופעות המתמשך שלהם אל אולמות גדולים.
 
האלבום החדש של הלהקה המונה כיום שישה חברים, קצת נבלע בים הרליסים שמילאו את החנויות לקראת חג הפסח ויכול לשמש כהזדמנות נוספת וכדאית לערוך איתם היכרות. עם הפקה קצת יותר מצוחצחת ומלוטשת, יש בו פחות או יותר את אותו תמהיל של רוק רך ואלקטרוניקה, בוסה נובה ורגאי, את המגוון העשיר של כלי הנגינה, את קולותיהם של נירי דמסקי ושל דרור שוסטק (שהוא גם מנהיג הלהקה והרוח החיה מאחוריה), ואת שלל המנגינות שכתבו חברי הלהקה, והן כאילו פשוטות ונוגות, אבל יחד עם זה גם נוגעות ושובות להפליא. זה בהחלט עשוי להיות האלבום הישראלי היפה ביותר ששמעתי לאחרונה.
 
האנשים – עוץ, התו השמיני