ינקול גודלווסר, שסרטו החדש "אין לה אלוהים" יצא השבוע לאקרנים, מדבר על אהבתו לסרטים קטנים ולגיבורים קטנים, על משיכתו לשחקנים אנונימיים ועל ההבדל בין העשייה הקולנועית לטלוויזיונית
"הסרט התגלגל אלי"
"יש לי רתיעה ודחייה מלעשות סרטים `חשובים`", מצהיר הבמאי ינקול גולדווסר, "לי באופן אישי זו נראית צביעות. אני מתחבר לסרט דרך הפרמטרים האמנותיים שלו, לא דרך הפרמטרים הרעיוניים. בשנות ה-80 עשו סרטים על נושאי יהודים-ערבים, שהם טובים ובסדר. אפילו חבר טוב שלי, דני וקסמן (גולדווסר הפיק לו את "טרנזיט"), עשה סרט נהדר, `חמסין`, אבל זה דבר שבער בעצמותיו. בעצמותיי בוערים סיפורים קטנים על אנשים קטנים".
גולדווסר, בן 56, אוטודידקט שלא ממש למד קולנוע בצורה מסודרת, אך פעיל בתעשייה המקומית מאז שנות ה-70 (ב-73` הוא ערך את סרטו של יקי יושע, "שלום תפילת הדרך"), הגיע לבימוי רק ב-1982, אז הוציא תחת ידיו את "מתחת לאף", שעד היום אפילו צעירים מצטטים ממנו דיאלוגים נבחרים.
זכית להימנות עם הבמאים שסרט שלהם, ועוד אקורד הבכורה, הופך לפולחן. זו אחת הסיבות שהתכתבת איתו פעמיים ("מקס ומוריס", "אין לה אלוהים"), בתקווה לשחזר ההצלחה?
"לא. `מקס ומוריס` היה בכלל מחזה שחיים מרין (התסריטאי הקבוע של גולדווסר) כתב, שהוצג בתיאטרון בית לסין, ובוים על ידי מיקי גורביץ`, ואחרי הזכייה באוסקרים הישראליים של `מעבר לים`, רמזו לי מהקרן שכדאי לי להביא תסריט, והוא יאושר כמעט אוטומטית. ומאחר שלא היה איזשהו תסריט שיקד בלבבי, עלתה האפשרות של העברת המחזה `מקס ומוריס` לתסריט, שזה לא עבודה גדולה. אז איכשהו התגלגלתי לזה. `אין לה אלוהים` היה תסריט שהתחיל על פי סיפור של זוהר ואושר בקרן. ערן ריקליס היה אמור לביים אותו ושכתב ובשלב מסוים הוא נפרד מהפרויקט, אני לא יודע בדיוק למה. ואז הציעו לי אותו. אז ב`מקס ומוריס` התגלגלתי לתוך הסרט, וכאן הסרט התגלגל אלי".
נחזור ל"מתחת לאף". נסה לשחזר איך הרגשת כבמאי צעיר שעושה סרט ראשון שהופך לקאלט?
"האמת היא שכשהסרט יצא, ב-82`, הוא לא כל כך הצליח. זה היה כישלון שצרב פצע גדול בתוכי. הסרט זכה אז לביקורות טובות מאוד, אבל הקהל לא כל כך בא. 70 אלף צופים אז זה היה כישלון, והפסדנו את הכסף הפרטי שהשקענו. וזה השאיר צלקת, כי אמרתי לעצמי, אז איזה סרט כן לעשות? הרגשתי שזה סרט טוב, כך גם כל מי שסביבי, ואנשים שמבינים בקולנוע אמרו שזה סרט טוב, אבל הקהל לא בא. לקהל יש את האמירה שלו".
אז את הנפח שלו הוא צבר בהקרנות החוזרות, בסינמטקים, בטלוויזיה?
"זה קרה כשהוא התחיל לצאת בווידאו, בקלטות פיראטיות ובכבלים פיראטיים, אם אתה זוכר את התקופה הזו. ואז ראו אותו בכל שקם בצה"ל, וככה הוא גדל מהשטח. לדעתי הוא קצת הקדים את זמנו".
"זה לא סרט פשע"
ב"אין לה אלוהים" מלכה (דורית בר-אור) היא ראש ועד העובדים הנמרצת במתפרת מצפה רמון, הנאבקת נגד פיטורי חבריה לעבודה והמגמה של המנהלים לסגור את המתפרה. בין העובדים גם בעלה חיים (מאיר סוויסה). חברתה הטובה מהמתפרה היא אירנה (אוולין קפלון), עולה ותיקה מרוסיה, שהיא ובעלה ויצמן (אייל רוזאלס) הם שכנים לקומה בשיכון. ויצמן, בעל בית דפוס הסובל ממצוקה כלכלית, זומם יחד עם קובי (יובל סגל), מאבטח בחברה המובילה את כספי הבנק, ביצוע שוד מתוחכם, במסגרתו הם אמורים להמיר חבילות מזומנים בכסף מזויף. קובי מגייס למבצע את אחותה צעירה של מלכה, יפית (יעל פוליאקוב), כספרית חמודה שאיתה הוא מתחיל, וגם מנהל הסניף, שלומי (אורי קלאוזנר), דלוק עליה. כשמלכה ואירנה חושפות את המזימה של בעליהן, הן מחליטות לבצע תרגיל עוקץ משלהן, כדי שהכסף ייפול לידיהן, וגם יפית, המאוכזבת מקובי שבגד בה, מצטרפת לכוח המשימה הנשי.
מדי פעם מנסים לעשות סרטי פשע בארץ, בדרך כלל זה לא יוצא טוב. אתה חושב שהדרך
היחידה לעשות זאת היא על דרך ההומור?
"אני לא מתחבר להכללות כאלה, והאמת היא ש`אין לה אלוהים` הוא לא סרט פשע".
איך אתה מגדיר אותו?
"זו אולי הגדרה מאוד מוזרה, אבל בעיני הוא קומדיה רומנטית. הפשע הוא אמנם מוטיב מרכזי בעלילה, אבל מבחינת מוטיב מרכזי בעבודה שלי, התעסקתי עם שם שלוש מערכות זוגיות. כלומר, אלה שלוש וריאציות על סיפורי אהבה. מלכה וחיים, קובי ויפית וויצמן ואירנה מציגים שלוש מערכות יחסים שונות, כל אחת והניואנסים שלה. מבחינת העבודה שלי, לא התרכזתי בסרט פשע, הוא רק שירת את העלילה. אין פה אפילו עבריין אחד ממשי, שזה המקצוע שלו. יש פה חלום רגעי, הזדמנות רגעית ואפשרות-אלטרנטיבה לבחורות לחזור למתפרה המקומית במצפה רמון, שנסגרה. מלכה לא רוצה לנסוע לברזיל או לקנות וילה. היא רוצה לפתוח מחדש את המתפרה, זה מה שמניע אותה. אז זה לא ממש פשע".
איך אתה מתמודד עם תרבות הרייטינג? היום כולם בתחרות כל הזמן, ובטלוויזיה הסדרות שלך ("לתפוס את השמיים" ו"מעורב ירושלמי") זכו ברייטינג מעולה. זה מחלחל גם לעבודת הקולנוע?
"אף אחד עוד לא המציא איזו נוסחה לעשיית סרט מצליח או סדרת טלוויזיה עתירת רייטינג. לאחר מעשה כולם יכולים להיות חכמים. אני עושה את מיטבי, את הסרט הכי טוב שאני יכול. את `אין לה אלוהים` לא התחלתי כאמור מבראשית, כרעיון שלי, אבל אני תמיד עושה את הדברים לפי מיטב יכולתי והבנתי".
נמשך לשחקנים אנונימיים
הקאסט בסרט החדש עשיר ומגוון. איך אתה בוחר את השחקנים בסרטיך?
"אני יכול לומר שאני נרתע מלקחת שחקנים ידועים, בגלל שבארץ הכול כל כך קטן, אז כשאתה לוקח כוכב, ואני לא אומר שהכוכבים הם לא שחקנים מוכשרים, אז כבר יש להם את השם שלהם, שהולך לפניהם. אז נוצר מצב שאתה לא רואה את קובי, אלא את יהודה לוי. כשלקחתי את יובל (סגל) הוא עוד לא היה כזה כוכב. לקחתי אותו בגלל שהוא התאים לתפקיד. אני מעדיף לקחת שחקנים שעדיין אינם צרובים בתודעה של הציבור בצורה מסוימת. אני רוצה שהצופה יראה דמויות אמינות ואמיתיות, שאינן מזוהות עם משהו אחר. הדבר הכי חשוב הוא ההתחברות של השחקן לתפקיד".
- בעצם יצא לך להטיל כבר כמה פעמים זרקור על שחקנים שלמעשה לא היו ידועים ככאלה לפני כן, כמו יאיר לפיד ב`מעבר לים`.
"גם דפנה רכטר עוד לא הייתה מוכרת וכמובן גם לא מילי אביטל, שזה היה הסרט הראשון שלה. יצא לי לגלות הרבה שחקנים שנעשו לאחר מכן כוכבים. מה שחשוב זה היכולות המקצועיות וההתאמה לדמות. אם יש שני שחקנים שמתאימים באותה מידה, ואחד מהם יותר אנונימי, אני באופן אוטומטי נמשך אליו. הסדרה `מרחק נגיעה` הוכיחה שכוכבים יכולים להיוולד גם בפרויקט ראשון שלהם. ואת השיקול הרייטינגי אין טעם לעשות, כי אף אחד לא יכול לדעת. איו חוקים. יש רק דבר אחד בעייתי לי, שדווקא הסרטים האיכותיים והרציניים מצליחים. אותי הסיפורים הגדולים מרתיעים. להעביר מסר רעיוני או מילולי, הרבה יותר יעיל בלפרסם טור דעה בעיתון. זה הרבה יותר קצר. בוויקנד אחד אתה עושה זאת, כותב את המסר שלך והרבה אנשים קוראים אותו. קולנוע זה אמנות, ואני מעדיף להישאר בתחום המסרים האמנותיים".
"הדמויות הן הטום קרוז והניקול קידמן שלי"
-"מעבר לים" היה עד היום סרטך האישי ביותר
"כן, זה סרט אישי, שמבוסס על סיפור חיי. זה סרט נושא שלא נראה כמו סרט כזה, כי כשאני בא לעשות סרט אני נותן כבוד לסיפור ולקולנוע. מנסה לא להטריח את הצופה בדברים שחשובים לי, אלא להביא לו את הקסם הקולנועי בתוך הסיפור שמכיל את הנושאים בהם אני רוצה לעסוק".
- אפשר להתפרנס רק מעשיית סרטים וסדרות טלוויזיה?
"25 שנה התפרנסתי מהפקה ובימוי של פרסומות. בלי הפרסומות לא הייתי יכול להתפרנס. ובאמת, בשנים האחרונות, כשהפסקתי לעשות פרסומות מצבי הכלכלי הידרדר לעומת אלה שעושים פרסומות".
אתה במאי מאוד ורסטילי. מצד אחד סרט מסחרי מוזמן כמו `אבא גנוב`, מצד שני סרט אישי כמו `מעבר לים`, שלושה סרטי פשע קומיים ושתי סדרות טלוויזיה מצוינות. השאלה שלי היא איפה נמצא ינקול האמיתי. לא נראה לי שאתה מגדיר את עצמך כבמאי להשכיר.
-
"לא. אבל אני במאי שמפתח אמפתיה לדמויות שלו ומסתכל עליהן בגובה העיניים. ואז אתה יכול לפחות לספר כל סיפור שהוא על כל מילייה שהוא, אם יש לך אמפתיה אליו ואתה לא מתנשא עליו. כשאני אוהב את הדמויות שלי, אז הם הגיבורים שלי. מבחינתי, הם הטום קרוז והניקול קידמן שלי".
"אני מבין את הצורך של אנשים בדת"
כיוצר שתי סדרות "דוסיות" כהגדרתך, "לתפוס את השמיים" ו"מעורב ירושלמי", מה הזיקה של לנושא הדתי?
"אני אתיאיסט. אבל דווקא זה משחרר אותי מדעות קדומות. אני מבין את הצורך של אנשים לדת, מבין דתיים ומכיר כמה דתיים מאוד אינטליגנטיים, שהאלוהות אצלם לא נתפסת כמו האלוהות אצל אנשים בורים, שרואים באלוהים איזה דוד זקן שיושב למעלה ובודק אם אכלת בשר וחלב ביחד. אולי אני קצת מקנא בהם, אבל מה לעשות שגדלתי בבית חילוני ואני אתיאיסט, וההתמודדות שלי יותר קשה".
והעיסוק האמנותי הזה מצריך הרבה למידה והקפדה בענייני דת
"יש מספיק יוצרים דתיים ויועצים מומחים לתחום סביבי. על הסט תמיד היה מישהו שיפקח על כל הניואנסים ההתנהגותיים. ככה לא מניחים טלית, התפילין לא יושב נכון על הראש, וכיוצא באלה. דברים שהעין שלי לא מספיק חדה כדי לקלוט, או שאין לי את הידע. אבל עדיין, ברגע שתה אוהב את הדמויות שלך ומזדהה איתן, זה משפחה, אהבות, פחדים, מערכות יחסים בין אב ובנים. זה שמדובר במשפחה דתית זה נתון שהוסיף לי עוד כמה גוונים לפאלטה של הצבעים, שלא היו לי אילו הייתי מספר סיפור על משפחה חילונית. הנתון הזה העיר את יכולת הבימוי שלי".
מה ההבדל מבחינתך בין העשייה הקולנועית לזו הטלוויזיונית?
"ההבדל הוא בעיקר בתקציב. בסדרת טלוויזיה היום אתה צריך להספיק לצלם פרק של 45 דקות בארבעה וחצי ימי צילום. אז תיקח שני פרקים, שזה 90 דקות, ויש לך תשעה ימי צילום. בסרט זה 25-20 ימי צילום, פי שניים וחצי זמן שעומד לרשותך כדי לצלם. זה אמנם עדיין לא הרבה, אבל יחסית למספר ימי הצילום ולתקציב שיש בטלוויזיה, אתה צריך לעבוד יותר מהר".
לקח לך 13 שנים מאז הסרט הקודם, כדי לשוב וליצור בקולנוע. "אין לה אלוהים" החזיר לך את התיאבון למדיום?
"כן, בהחלט. מוזר להגיד את זה, אבל באיזשהו מקום זה יותר קל מטלוויזיה. במשך 25 ימי צילום אתה מביים בקולנוע סיפור אחד, ובטלוויזיה במרוצת אותה תקופה אתה מביים שישה סיפורים. זה יותר מורכב ויותר לחוץ. יש לי כבר פרויקט קולנועי חדש בתכנון, אבל הוא רק בתחילת הדרך, מוקדם לדבר עליו".