פסטיבלים - דיסקים: דנה אינטרנשיונל, אפרת גוש

דנה אינטרנשיונל דוהרת שוב עם דיסק שעושה שמח, ועושֶה זאת היטב, ובאלבומה השני של אפרת גוש ניכר שיפור משמעותי ביכולת ההגשה שלה

חוצפה שלא מרגיזה

כולם מדברים על זה שדנה אינטרנשיונל נמצאת שוב על הסוס. אחרי יותר מדי שנים ויותר מדי נסיונות לא-הכי-מוצלחים לחזור לימי הדיווה הגדולים שלה, הצליחו אינטרנשיונל והחבורה הנאמנה שמלווה אותה לייצר להיט גדול כל כך, שקורץ לתחנות הרדיו ולמועדונים כאחד, שיש בו לחן מצויין וגם גימיק, שמצליח להחצין את החוצפה ואת הסליזיות של הזמרת באופן שלא יעליב אף אחד, ותוך כדי כך לייצר מומנטום גדול כל כך שעשוי לסחוב את האלבום כולו להצלחה.

אני שם דגש גדול על השיר "לאב בוי", משום שבסופו של דבר אין הרבה שוני בין האלבום החדש של דנה אינטרנשיונל, לבין זה שקדם לו. שניהם גם יחד בנויים סביב מוזיקת דאנס אנרגטית, שבנו עבורה אלי אברמוב וזיו גולנד, ואין להם מטרה אחרת מאשר "לעשות שמח". ועל כן, כל העסק קם ונופל שם על יכולתם של השירים לתפוס את האוזן ברגע ולהפתיע כמה שיותר פעמים, ועל כוחם של יחסי הציבור לייצר באזז אצל אנשי התקשורת ולהכניס כמה שיותר שירים אל רשימות השידור, והן הרי אלה אשר קובעות בסופו של דבר את טעמו של הקהל הרחב.

ואיכשהו הפעם הכל עבד כמו שצריך. על הטקסטים אין אמנם מה להכביר מילים ברוב המקרים, אך רמתם של הלחנים היא טובה עם כמה הצלחות סוחפות במיוחד ("בראשית", "הכל זה לטובה") וכמות קטנה יחסית של נפילות, ואילו יחסי הציבור, שהיו בוודאי שותפים גם לתהליך היצירה, והציעו אולי בעדינות את הדואט שלה ושל עידן יניב ואת הסטייל ההודי שכבר תופס את רשימות השידור באשכים (ונמצא אגב גם באלבום החדש של עידן יניב), מחככים בוודאי את ידיהם בהנאה לאור ההצלחה המסתמנת, ולאור העובדה שהזמרת שלהם מוצאת את עצמה פעם נוספת וידה על העליונה.

דנה אינטרנשיונל – "הכל זה לטובה", הד ארצי

כוח ומשיכה

אפרת גוש היא מהזמרות שבפעם הראשונה ששומעים אותן שרות אי אפשר שלא להקשיב, כי הקול מיוחד שלה משלב סגנון הגשה ואינטונציה מאוד לא שיגרתיים. אני זוכר איך נתפסתי אל השיר "תמיד כשאתה בא" כבר בהאזנה הראשונה, וגם כמה חיכיתי לאלבום הראשון והשלם שלה, ואיך קצת התאכזבתי מכך שלא היו בו מספיק מקומות שבהם הצליחה גוש להביא את עצמה כמו בשיר הבכורה הנהדר שלה.

הסיפור דומה גם באלבום החדש של אפרת גוש, אבל הסוף מוצלח יותר הפעם. "לראות את האור" היה השיר הראשון שיצא אל תחנות הרדיו, ובו מחליפים אסף אמדורסקי בגזרת הלחנים וניר אוורבוך בהפקה המוזיקלית את יוני בלוך ועושים יחד עבודה יוצאת דופן, ואילו גוש מביאה שם ביצוע כל כך יפה, תמים וכובש, כך שממש נסלח לה על הביצוע הקלוקל לשיר של שלום חנוך שהקליטה בשנה שעברה.

באלבום השלם, למרות הגיוון ברשימת הכותבים באלבום, ממשיכים השירים לשדר לכל האורך את אותו חוסר אונים שאפיין גם את האלבום הראשון שלה. היא "מתפרקת", "קפואה" ו"נואשת" ("לראות את האור"), מצהירה כי כלום לא קורה לה או נוגע בה ("כמו שזה היה"), ממתינה לאהוב שלה שישוב ("אתה תחזור"), או מאחלת לו סבל קשה ("שיהיה לך טוב"), ורק חיפוש מדוקדק מעלה כמה מקומות שבהם מנסות המילים להפגין קצת כוח או תקווה, אבל גם אלה מיוצגים כנסיונות להתרומם מאותו מצב קשה ונואש, ולא באמת מצליחים לשדר אופטימיות.

למרות כל זאת, כשהטקסטים הללו יוצאים מתוך גרונה של הזמרת, מצטיירת שם תמונה קצת אחרת. גוש מפגינה כאן שיפור משמעותי ביכולת ההגשה שלה, וגם הנטייה שלה לשדר ילדותיות מתמתנת באלבום החדש. במקומות רבים היא מצליחה להראות עוצמה וכוח מרשימים, ולמרות נטייה לצעקנות ולפאתוס מוגזמים מדי פעם, היא מבהירה לנו ללא כל ספק, שהמילים הקשות שהיא שרה אינן מגיעות מתוך חולשה וחוסר אונים אמיתיים, אלא משמשות כצינור, שדרכו היא בוחרת להתנקות מכל התחלואים.

בסופו של דבר, הכריזמה הגדולה של אפרת גוש, היא זו שמעניקה לאלבום הזה כח ומשיכה, וכמו פרח שנפתח, היא נאותה הפעם להציג בפנינו עוד כמה מהצבעים היפים שממלאים אותה.

אפרת גוש – "הסליחה ואני", אן.אם.סי