12 מבקרים בתערוכה 
 
שני יסודות מתבלטים בתערוכה הרטרוספקטיבית ("רטרוספקטיבה קטנה" היא קוראת לה) היפהפייה של יהודית לוין במוזיאון תל-אביב לאמנות  - רגש והומור. מעטות התערוכות שבהן עבודות מעוררות בעוצמה רבה גם התרגשות עד כדי לחלוחית נבוכה בזווית העין ומכיוון אחר – גם חיוך קטן. 

יהודית לוין, אמנית וציירת ילידת 1949, החלה לפעול בשנות השבעים לאחר שסיימה את לימודיה במדרשה לאמנות בבית ברל, שם היא מלמדת  היום. בתערוכת היחיד הראשונה שלה ב- 1982 הציגה עבודות שיצרה משאריות של רהיטים ודיקטים. ב- 1986 השתתפה בתערוכה הקבוצתית במוזיאון תל-אביב "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית". באמצע השנות השמונים היא חזרה לצייר על בדים ובשנות התשעים הציגה תערוכה גדולה בגלריה דביר של ציורים גדולי ממדים של דימויים מטושטשים על בדים לבנים.

כשיהודית לוין נשאלת איך ההרגשה עם פתיחת תערוכה באכסנייה המכובדת והממסדית של המוזיאון היא לא ממהרת לענות.  "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" היא אומרת בסוף ומודה שההכרה הממסדית חשובה לה "איזו שאלה. אבל אני את שלי עושה ומשם זה הולך הלאה. אני פועל שחור של האמנות המופלאה".
 
העבודות המוקדמות בתערוכה, מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, נוצרו  כאמור מלייסטים, משאריות של דיקטים, רהיטים ופסולת בניין שאליהם חיברה תצלומים וחומרים אישיים שלה. החיבור הזה נראה היום מובן מאליו אבל בתקופה שבה הציגה את העבודות הללו לראשונה היה שכיח פחות להציג אמנות מחומרים "נמוכים".  "בעולם היה  אז זרם באמנות קונספוטואלית  שנקרא ארט פוברה, אמנות ענייה באיטלקית.  במובן הזה יש לי המון אחים ואחיות בכל העולם שהתעסקו בדברים די דומים. בארץ  היה קהל מאוד מצומצם לאמנות בכלל, כך שהכרנו את כל  מי שצרך את האמנות – ואנשים בעיקר באו לראות, לא ממש קנו אז אמנות.  הכרנו את הקהל שלנו שמנה לפעמים 12 אנשים. הייתה למשל גלריה בירושלים שנקראה  שרה גילת והציגה אמנות ישראלית, אמנות נהדרת  בעיני, ושם הצגתי תערוכה משותפת עם רפי לביא ב- 1978 ובחודש שהיא הוצגה ראו אותה בסך הכל  12 אנשים. העבודה `הנסיכה בארמון` הוצגה שם, בחדר הצר, והיו עוד עבודות שלא נכנסו לתערוכה הנוכחית במוזיאון, כי אין מספיק מקום".  
 
עשרים שנה אחר כך  חברה לוין  שוב לרפי לביא -  המורה הנערץ מהמדרשה בבית ברל שהפך לקולגה ולחבר  אישי שלה -  לתערוכה משותפת שבה הם ציירו על אותו דיקט. עבודות מהתערוכה הזו לא נכנסו לתערוכה במוזיאון, אבל כן  לתערוכה רטרוספקטיבית גדולה של לביא. "המקום במוזיאון יחסית קטן לעבודות כל כך גדולות ולכן היינו צריכים לעשות סלקציה חזקה מאוד כדי להכניס מכל דבר קצת. אז לא היה מקום להכניס עבודה עם רפי למרות שאפילו למוזיאון  יש עבודה אחת כזו" אומרת לוין ובה בעת מסייגת "חס וחלילה אני לא באה בטענות נורא שמחה על מה שקיבלתי ואומרת על זה  המון תודה, ובשמחה רבה ".
 
מיכלאנג`לו, רותקו וציור המערות
 
הריאיון הזה נערך לאחר פרסומו של ריאיון אישי וחושפני במוסף הארץ עם דליה קרפל. לוין סיפרה בריאיון על  אחיה שמת בתאונת מטוס ועל יחסיה הסבוכים עם אמה ועם אביה אלכסנדר (שהתערוכה נקראת על שמו). במפתיע, השיחה בינינו, שמראש נועדה להתרחק מן הפן האישי  ולהתכנס בשיח על אמנות, נתקלת בלא מעט מחסומים אצל לוין. כשהיא נשאלת על תהליכי יצירה ועל העבודה בסטודיו היא מספרת שהיא עובדת בבית, והאמנות היא חלק משגרת יומה, אבל "באותה מידה יש  בטלה גמורה וזה גם קשור ליצירה", אבל להמשיך היא מתקשה -  "לאחרונה דיברתי הרבה ואני מעדיפה כבר לא לדבר כי אסור לי בתחושה שלי לדבר עליו כי הוא אחר כך יפריע לי בעבודה. הפטפטת שלי על איך העבודה נעשה תפריע לי אחר כך. זה לא שזה סוד -  זה פשוט לעשות".
 
דיברנו על ההשפעה של רפי לביא  אלו עוד אמנים משפיעים עליך בארץ, בחו"ל?
 
"אני לא אוהבת את המילה השפעה אני אגיד איזה אמנים אני אוהבת.  אני אוהבת מאוד עבודות של יאן ראכוברגר, של יהודית סספורטס" ואז לוין נעצרת ומתקוממת נגד הרעיון שברשימת אזכורים של אמנים מהארץ. אני מציעה לה לדבר על אמנים בינלאומיים והיא נעתרת:  "לגנותי ייאמר שאני אוהבת את מיכלנג`לו מאוד  כי זה כבר נורא לא אופנתי לאהוב את מיכלנג`לו. הוא ממש מרגש אותי. הפייטות שלו למשל הפייטות האחרונות, ממש אורים ותומים בשבילי, והזמן בכלל לא מוריד מערך הריגוש שיש לי אתו.  גם רותקו   - במיוחד בעבודות האחרונות שלו, השחור לבן  עבודה אחת כזו הוצגה במוזיאון תל אביב וחוויתי אתה חוויה חזקה. מאוד משמעותי לי. לגנותי ייאמר שכשאני בבית אני מתגעגעת לחצר וכשאני בחצר אני מתגעגעת לבית. אני לא נוסעת לבינאלות וזה לגנותי וגם כמורה זה לא כל כך בסדר שאני לא רואה. אבל אני רוצה להזכיר גם את  ציור המערות – העקרון של ציור המערות הוא  זה הכי נראה לי באמנות  - שזה בא מצורך קיומי שאף פעם לא נדע מהו באמת . אחר כך הדברים נעשים כל כך מלומדים ומחוכמים שהם מתרחקים ממשאת לבם באמת. אני מדברת על משהו מאוד פרימיטיבי".
 
"להיות עוד יותר אני"
 
במהלך השנים לוין נוטשת את התלת ממד  ומתמקדת בציור על בד, ציור שהופך למינימליסטי יותר ויותר. לאבחנה שבמהלך השנים היא עובדת עם פחות ופחות חומר היא אינה מסכימה  "אם תחשבי על עבודת הלייסטים  (העבודות המוקדמות) -  מה יש שם? זווית חתיכת  רהיט ועליו צילום וזה הכל.  המעט הזה הוא לדעתי תמיד הרבה. יש מהלכים של מעט ויש מהלכים של הרבה. אני לא כל כך רוצה לשים דפוסי עשייה ברורים כי הדברים קורים ואני נותנת להם לקרות וזה לא פשוט. כי לפעמים אני מתווכחת עם עצמי ועושה לעצמי קשיים גדולים בלהבין או לעצור או לכעוס וכל האחריות מוטלת עלי אבל כשזה כן הולך, אני יכולה להבין את המהלכים ואני מרותקת  - אני מודה. אני לא כל כך רוצה לאשר סוגים של מהלכים כי מבחינתי הכל יכול להשתנות.  אני לא רוצה להביא שום תיאוריה כי נראה לי באמנות  שלי התיאוריה אולי עוברת לי בראש אבל התחושה היא הדבר עצמו אני הולכת לאיפה אני מרגישה".
 
ובכל זאת הדימויים של לוין  נהיים אווריריים יותר עם השנים - כתמי צבע של מברשת יבשה על בד לבן יוצרים מעין רישומים וירטואוזיים גדולים בכתם  שיש בהם מצד אחד דיוק רישומי מפליא  ומצד שני פתח להמון אפשרויות ונקודות מבט שונות . בד בבד  - דימויים שונים של נשיות   - ילדות, נשים, לפעמים מתאר של גוף, לפעמים מתאר של שמלה - הולכים והופכים דומיננטיים בקבוצות רבות של עבודות משנות התשעים והלאה.
 
"האישה עוברת שינוי" מסכימה לוין  "בהתחלה מה שרואים, זה יהודית מצולמת (אני אוהבת לדבר על עצמי בגוף שלישי, כמו כדורגלנים), ולזה אני מחברת דברים שהייתי רוצה כמו ארמון או דברים שאני יודעת באמת ובתמים . אבל  בואי ניזהר  אני לא רוצה לקלקל ליהודית של שנות השבעים,  זה לא פייר, היא נורא חשובה לי. לא רוצה לקלקל את הרוחב והעומק של הדברים שנעשו אז..  משנות התשעים והלאה יש את הפגיעות הרבה  מצד אחד אבל גם מצד שני עוד יותר להיות אני.  להתחיל להבין מה זה אישה בעולם שלנו . לא רוצה את האישה החלשה ומצד שני אני לא רוצה להשתמש במילה מלחמה כי זו מילה שוביניסטית. יש  מאבק  על הקיום הבסיסי לגמרי".
 
לשלושה מן הציורים בתערוכה נושא שאינו שכיח באמנות  ישראלית עכשוויות  - כלבים וחתולים, שהן חלק מתערוכה של בעלי חיים  שהציגה בגלריה דביר בשנות התשעים. "שלוש העבודות לא הוצגו אז בתערוכה כמו אני נורא שמחה עליהם.  אני רוצה להזכיר עוד פעם את רפי האהוב עלי  הוא לא יכול היה להגיע לתערוכה של בעלי החיים והוא התקשר ואמר לי – `תגידי לי על הציורים`. לא הייתי מוכנה לזה או לטלפון שלו אבל אמרתי לו שבציורים יש כלבים, חתולים ואישה,  וכולם שווים.  אז הוא אמר `הבנתי` וידעתי שהוא ראה את התערוכה".
 
כשאני אומרת לה שבמעט מאוד תערוכות אני מוצאת את עצמי מחייכת, היא שמחה על כך  שמחה גדולה ומספרת לי סיפור שהופיע גם בכתבה של קרפל: "פעם הייתה פה אישה אחת מארצות הברית והראיתי לה עבודות והיא בכלל לא מתחום האמנות אבל היא התייחסה יפה לדברים ובשלב מסוים אמרה לי על העבודות  שיש בהן קלילות דעת ואהבתי את זה. זה סוג של קלות . אמנות זה לא מקום לקמט את המצח". הצחוק זה משהו שמלווה אותך תוך כדי עבודה?  "אני צוחקת לפעמים תוך כדי עשייה לפעמים נורא בדיוק ההיפך  - אני בוכה אבל אחר לגמרי מצחוק", היא אומרת ושואלת מייד "ואת גם צוחקת לפעמים?" 
   
הפייטה של החיים שלי
 
קבוצת העבודות שבשלה החלטתי לכתוב את הכתבה הזו היא "מחסום חווארה". צריך לעמוד מול העבודות הגדולות המינימליסטיות האלה, רובן בד לבן ומשיחות  צבע  בודדות היוצרות שני דימויים מקבילים – של אדם כפות ושל ילדה בכדי להבין את עוצמתן. באמצעים הציוריים האווריריים שלה  מאגרפת לוין בעדינות אמירה פוליטית מהפכת קרביים. זה קורה מייד כשמפענחים את הדימוי, כמו מכת ברק.
 
הפעילות הפוליטית של לוין נמשכת כבר שנים אחדות. דרך כתבה שקראה בעתון התוודעה לפעילות של מחסום ווטש והחליטה להצטרף לכ- 400 הנשים שמפעילות משמרות יום ומשמרות ערב במחסומים. "המחסומים הם בכלל  לא בינינו לבין פלסטין  אלא בתוך הגדה בתוך פלסטין. שכם כולה מוקפת מחסומים הכפר בית פוריק למשל נמצא מזרחית לכיוון הבקעה אין לו קשר עם ישראל  והתושבים נבדקים פעמיים ביום  - כשהם הולכים לעבודה בשכם וכשהם חוזרים. הבדיקה נעשית לפי הזמן  ולפי החשק של החיילים.  לפעמים בא להם לפטפט אז ידברו ביניהם לא משנה שעומדים שם אנשים ואז פתאום נזכרים שצריכים לבדוק ומסמנים תנועה קטנה באצבע ואנשים מחכים לתנועה הזו.  זה פשוט לא יאומן מה רואים שם. כאזרחית במדינת ישראל כמי שחיה בארץ הזו אני הולכת למחסומים ומתעדת (כותבת ומצלמת)  את מה שאני רואה.  אנחנו מתעדות בשביל ההיסטוריה את מה שקורה במחסומים  -  משמרת בוקר ומשמרת ערב. וזה פשוט מביש.  ההתנהגות של החיילים , רובם ילדים בני 18 שקיבלו רובה ביד והם מפקחים על אנשים. זה פשוט מביש.  אנחנו תמיד מזמינות כל אדם שאכפת לו שיבוא אתנו ויראה מה קורה שם".
 
היא מספרת על מאג`יב, סבל במחסום שנפשה נקשרה בנפשו ועומדת על כך שהתמונה הכי טובה שלה היא תמונה משותפת שלה ושלו. "הוא עובד במחסום ויש לו  ילדים, ואני רואה אותו כמשורר. העברית שלו היא העברית הכי חזקה ששמעתי בחיים הוא מנבל את פיו בניבול פה לא מעליב אלא מרתק".  גם לנופים שמעבר לקו הירוק היא נקשרה "אלו נופים איטלקיים.  אנשים לא מכירים את הנופים של שכם. לפעמים אומרים לי שאני מדברת כמו מתנחלת , אבל הנופים האלה שייכים לשכנים שלי ואני כל כך אשמח לבוא לבקר אותם בארץ שלהם , כשיהיו שם צימרים, וזה יכול לקרות".
 
אני שואלת את לוין על הקשר בין אמנות לפוליטיקה באמנות שלה ובאמנות בכלל. גם כאן היא לא נעתרת לי בקלות לא כאמנית, וגם לא כמורה והיא מסבירה לי כך: "כשאני מציירת את הפייטה  אני מדברת על הכאב האישי שלי  אז אומרים לי אבל את לא מאמינה בדת הנוצרית – אבל  זה לא קשור לדת אלא לתולדות האמנות  - אני מתחברת אל הרכינה ואל עשיית הטוב לאיש רגע לפני מותו.  הפייטה הופכת לגמרי להיות שלי,  של החיים שלי. באותה מידה אלה ציורי חווארה שלי".
 
"זה סוג של פלא שמתרחש ואסור לי ללכלך אותו במילים ואני מבינה כמה זה חשוב אבל אני יודעת שהכל יצא שם, בציור, זה לא שתכננתי את זה. אלה דברים שראיתי ואני לא יודעת באלה מילים להשתמש כדי לתאר  מה הרגשתי שם, ואחר כך בבית זה יוצא.  כך שאת רוצה לתת לזה שם של נושא ונראה לי שאת מכניסה אותי ואת העבודות למקום לא נכון.  אני רוצה שירגישו את הדברים שאני עושה, שהם יעשו משהו שמרגישים בגוף ואם עבודות חווארה עושות  את זה אין שום צורך בלהסביר.
 
"אצלי כל דבר הוא אישי , אני לא יכולה לדבר על אמנות ככה, ואפילו על הדברים שאני עושה אני לא כל כך יכולה לדבר ואולי זה המזל  שלי שאני יכולה לעשות את הדברים ויצא משהו  על הבד".     
 
ומה את מציירת היום?
 
"אי אפשר לצייר כשיש תערוכה. זה כיף גדול נורא. זמן של תערוכה זה זמן שאומרים שלא יכולים לעבוד בו. גם להכין את הכל זה לא פשוט. לתלות,להחליט על מה לוותר ולהצטער על מה שלא מוצג והכל מצוין. לפעמים אני באה לתערוכה וזה נורא מביך מרוב שזה נעים. זה לא פשוט זה הכלל,  אבל החיים ממשיכים אני ממשיכה לחיות,  ללכת לחווארה,  לגדל חתולים. בדיוק אמרתי לחברה שלי שאני לא מאמינה  איזו תערוכה יפה זו,  אני לא הייתי יכולה לעשות כזה דבר. זה מראה אולי על איזו מופרעות".
 
יהודית לוין: "אלכסנדר", עבודות  2007-1974, מוזיאון תל-אביב לאמנות.