פסטיבלים - ביקורת דיסקים

למוזיקת ג`אז יש אצלנו תדמית אנינה ואליטיסטית. יש אמנם קהל לא קטן של חובבים לסגנון המולטי-ריתמי, ויש אפילו כאלה שהיא מועדפת עליהם יותר מכל דבר אחר, אבל כל אלבום ששמו ניקשר במונח "ג`אז" מייד מאבד מיכולתו להפוך למוצר עממי.

אפשר לנסות ולגשר על הפער שבין סוג המוזיקה הזה לבין קהל הרחב באמצעות קאוורים לקטעים ידועים, ואכן לא מעט אמנים נוקטים בטקטיקה הזו לריכוך האוזן בשלבים שונים במהלך הקריירה שלהם.

פירוש חינני לסטנדרטים

למשל, ג`יימי קולום בן ה-23, שנחשב ילדון של ממש בתחום. כבר מגיל 8 לנגן בפסנתר ובגיטרה, וכבר מגיל 16 הוא מנגן בפסנתר במועדונים ופאבים בדרום אנגליה שבה נולד וגדל. מהר מאוד הוא למד לעשות שימוש נבון בניסיון המעשי שרכש, והפך לסנסציה בארץ מולדתו כשאלבום הסולו השני שלו (שיצא שם כבר לפני כשנה), מכר פלטינה כפולה בתקופה די קצרה. באלבום, הוא מערבב קטעים מוכרים של ג`אז רך ורוק מודרני, ושותל ביניהם גם את שיריו החדשים והמקוריים.

גילו הצעיר של קולום (שמתבטא היטב בקולו) אמנם משמש לו כמכשלה בביצוע של כמה מהקלאסיקות (כמו למשל אלה של קול פורטר), אבל אופן ההגשה החינני והשובה שלו והביטחון העצמי המופגן, מסייעים לו לצאת מכל העסק בכבוד ואף למעלה מכך. במסגרת הגבולות שהציב לעצמו, דואג קולום (האיש והפסנתר) להוסיף את המגע שלו גם לקטעים המוכרים ביותר, ולא נותן לאף אחד מהם להפוך למלכודת של בנאליות.

דווקא שיריו המקוריים של קולום מצליחים לפעמים להתבלט בין שאר הקטעים שבאלבום. שיר הנושא למשל, מספר בציניות שנונה על התלבטויותיו של קולום כעלם צעיר שמחפש את דרכו בתוך ים הציפיות שהטילו עליו, ומחליט לבסוף שלא להחליט. גם האלבום השלם מבליט את רצונו של קולום לעמוד בציפיותיהם של אחרים, ונשמע מיושב ונינוח הרבה יותר מהמצופה מבחור רב כישרונות, בגיל עשרים ומשהו.

Jamie Cullum – Twentysomthing, Universal/Helicon

החיים לצד אלויס קסטלו

הסגנון של דיאנה קראל הקנדית קרוב אמנם הרבה יותר להיות ג`אז מסורתי, אבל גם היא מכירה היטב את הדרך שבה בחר ג`יימי קולום לפלס את דרכו. באלבומים הראשונים שלה שילבה קראל את הביצועים הרכים והמלטפים שלה לקלאסיקות ג`אז ידועות יותר ופחות, ובנתה לעצמה מוניטין שמדבר לחובבי הג`אז הרך, וגם לכאלה שהם הרבה יותר הארד קור.

עם הביטחון העצמי שגדל בזכות ההצלחה (שכוללת גם הופעה בפסטיבל הג`אז באילת), החליטה קראל באלבומה החדש לנטוש כמעט לחלוטין את עולם החידושים, ולהתרכז בשירים שנכתבו במיוחד עבורה. למזלה הגדול, לבן זוגה החדש קוראים אלויס קוסטלו, והוא עזר בכתיבת חלק גדול מהשירים באלבום. קראל מבצעת באלבום גם שירים של טום וייטס ("Temptation" המשובח) ושל ג`וני מיטשל.

הדרך החדשה שבה בחרה קראל ללכת לא שינתה את הלך הרוח של המוזיקה שלה. השירים, שנבחרו בקפידה ומגלים כישרון לא מועט של קראל וחבריה לכתיבה, הם רק האמצעי של הזמרת ושל התזמורת הכלית המשובחת שמלווה אותה להגיע אל המאזין. כלי הנגינה משלבים בתוכם את קול הקטיפה של קראל כאילו הייתה אחת מהם, ובעיבודים המוזיקליים ניתן לכל אחד מהם גם מקום לנגינות סולו מתמשכות. צלילים שאפשר לשקוע בתוכם בכיף אמיתי.

Diana Krall – The Girl in the Other Room, Verve/Helicon

קלפטון וירטואוז אבל ג`ונסון אותנטי

ויש סיבה נוספת, ומוצדקת אף יותר, להקלטת קאוורים לשירים - זו אחת הדרכים המוצלחות ביותר שבהן יוצרים יכולים להביע הערכה לאמנים שהשפיעו עליהם. ואם אתה זמר ענק ומוערך כמו אריק קלפטון, שעורך מחווה לרוברט ג`ונסון - אחד מענקי הבלוז של כל הזמנים, הדבר מקבל משמעות כפולה ומכופלת.

כבר מפריטת הגיטרה הראשונה שבוקעת מהרמקולים, אי אפשר לטעות. הדרך הייחודית שבה יודע קלפטון לייצר צלילים מתוך הכלי שהוא אוחז בידו נמשכת ומתפתחת כבר למעלה משלושה עשורים ועדיין ממשיכה לרגש ולהפתיע את האוזן כל פעם מחדש. השירים שהוקלטו לראשונה במחצית הראשונה של המאה העשרים מבוצעים בצורה עשירה ומקצוענית, שמפיחה בהם חיים חדשים ויפים, ומוכיחה פעם נוספת את הוירטואוזיות של קלפטון הנגן והזמר.

אבל, כשחוזרים לביצועים המקוריים, ניתן לחוש מיד את ההבדל. האנחות האותנטיות שיוצאת מפיו של ג`ונסון חזקות יותר מכל יכולות אולפן וסאונד משופרים. קלפטון הצליח אמנם להביא את היצירות הללו אל האוזניים שלנו באלבום שהוא מהנה מאוד ומושקע מכל הבחינות, אבל לכוח הראשוני שיצר את השירים יש יתרון משמעותי, שאי אפשר להתעלם ממנו.

Eric Clapton – Me and Mr. Johnson, Reprise/Hed Arzi

אורן בר-אל