שרשרת אכזבות

אחרי שתי המונודרמות שראיתי ביומו הראשון של התיאטרונטו הבינלאומי 2008 הציפייה להמשך יצירתי פורה הייתה ברורה. אבל האכזבה ליוותה אותי מהצגה אחת לשנייה וממנה לשלישית וכך הפך היום השני שלי באירוע הבימתי הזה לשרשרת של חשיפות עגומות, אם של כשרון משחק כמו ב"עושה הנפלאות" או של המחזה במקרים של "אשרי" ו"או לא להיות".
 
“עושה הנפלאות” הוא עיבוד שהתקין הרב איתן הכהן לרומן "הקוסם מלובלין" מאת יצחק בשביס זינגר, שהוא אחד הרומנים המרתקים ביותר על העולם היהודי. הכהן מעביר דרך הפריזמה של מסעו האישי מישיבה ירושלמית לתל-אביב "ללא הפסקה" את סיפורו של הגבר שפרץ את גבולו, וגילה עולמות מרתקים בסיוע הנשים שאהב בעת ובעונה אחת עד שכלא עצמו בין ארבעה קירות.   
 
אבל למרות הבימוי של אלון אופיר שמנסה לבנות מהלך בימתי מהכנות האישית של הכהן העניין כולו נופל כלעומת שקם בגלל העובדה שהכהן איננו שחקן ואין לו מיומנות מקצועית בסיסית להעביר את שפע הטקסט, על הגלוי ועל הנסתר בו. חובבנות, כנה ככל שתהיה, איננה יכולה לבוא במקום מקצוענות ובוודאי שלא במסגרת התחרות במפעל המעמיד במרכזו את השחקן הבודד.
 
ב"אשרי" מתרחש מהלך שונה. מאיה בכר היא שחקנית מקצועית ובעלת ניסיון, וזה ניכר בכל רגע נתון של הופעתה. אלא שהמונודרמה הכואבת שהיא משחקת על ילדה בת 12 שממשיכה להרטיב ונופלת קרבן לתאוותיו של רב צדיק שאמור לגרש מתוכה את השד היא במיטבה אוסף קטעים, ציטוטים ואמירות מכתבי הקודש, שכתב וביים אודי בן סעדיה.
 
על פניו הסיפור של הילדה מלכה עובר תהליך של התגבשות דרמטית, אבל למעשה הוא נותר ספון בתוך אסופת הציטוטים שאמורים לתאר את עולמה של הילדה ואת התבגרותה מקרבן לנוקמת. אך פסוקים לחוד ודרמה אנושית לחוד, ומאיה בכר, חרף כל מאמציה וכשרונה, איננה יכולה להפוך את האוצר המקראי שבפיה לדרמה ולאמירה אנושית ממשית.
 
מאכזב עוד יותר הוא "או לא להיות" של השחקן הוותיק אייל גפן הבא לספר סיפור אישי חושפני שלו עצמו, כמי שניצב על סף מותו והפך את האירוע הטראומטי למהלך משחרר. את הסיפור שלו המתנהל בעיקרו כדיאלוג בינו לבין עצמו כתב עבורו רוני שניידר, שניסיונו כקופירייטר  ואיש פרסום ניכר למרחוק במה שעשה לסיפורו של גפן, גם כשהוא נוגע בנימים רגישים.
 
הטקסט שגפן מגיש בבימוי מהוקצע של ליהי בקרמן הוא אוסף בלתי נלאה של מראי מקום וזמן בחצי המאה שהוא עבר בה, בעיקר בארץ. יש סיפור מסגרת על הכנה נפשית של למפגש עם בתו המאומצת אחרי שלא התראו 30 שנה אבל הוא רק מסגרת ולא כל כך סיפור. תחת זאת גפן לוקח אותנו למסע של ציוני-דרך לאומיים, כולל אזכור חולף של השואה, ושל שמות אנשים, מבן גוריון עד רבין ויוסי בנאי  שמרכיבים את פסיפס חייו. אלה "מסייעים" לו לבוא חשבון עם עצמו, עם משפחתו, עם החברה ועם המדינה, וכמובן עם אלוהים שהוא, איך לא, “פולני" ששומר לעצמו את המילה האחרונה.
 
במיטבו, ובקיצור ניכר, החומר היה יכול לשמש את גפן למופע סטנד-אפ. כך גם משחקו, שבהצגה הזאת מורכב משניים-שלושה מהלכים החוזרים על עצמם בקונטקסטים שונים, ואינם מתפתחים לעיצוב משחקי עמוק.