סוד הקסם

זה היה רק עניין של זמן עד שפרויקט הילדים המוזיקלי של האחים רן ויאיא כהן אהרונוב יהפוך להצלחה חוצת מדיות. מה שהתחיל בסדרת ספרים רבי מכר שנחטפת ממדפי החנויות ונכנסת היישר לרשימות המתנה ארוכות-ארוכות בספריות העירוניות, המשיך באלבומי מוזיקה מעולים, מלווים בהופעות בהשתתפות הטופ של הפופ ובסדרת טלוויזיה שכבר שנים נחשבת לספינת דגל בערוץ הממלכתי ורצה בלופים אצל רובנו בסלון, הופך זו הפעם השנייה להצגת תיאטרון לילדים בהפקת המדיטק בחולון.

אז מה סוד הקסם של "ילדי בית העץ"? אולי זה העיסוק וההגשה הפחות סטריליים ויותר ריאליסטיים בנושאים מורכבים שהם חלק ממציאות החיים המקיפה את הילדות הישראלית ובכלל. אולי זה הצורך הטבעי של ילדים להיות ילדים, לברוא עולמות מקבילים יש מאין, להיבלע בסיפור טוב.

חבורות, בעיקרון, הן עניין מעורר עניין. תמיד היה. מחסמב"ה - חבורת סוד מוחלט בהחלט ועד החמישייה הסודית, מהילדים מגבעת נפוליאון ועד חבורת כוח המוח או הבלשים הצעירים במשחקי בילוש. הם ילדים כמותנו, דומים אבל לא בדיוק. הם מאפשרים לנו לדמיין חיים מלאי הרפתקאות בהם אנחנו יכולים להיות כל מה שרק נרצה – חופשיים, אמיצים, יצירתיים, מקובלים, שייכים, חלק ממשהו גדול מאתנו.

מסע דילוגים בין גילויים חדשים
 
אבל גם במסגרת זו, חבורת "ילדי בית העץ" זה משהו מיוחד. אולי מה שהופך את החבורה הזו לכזו שהיינו רוצים לקחת בה חלק, זה הגיל - על קו התפר בין תום של ילדות לחספוס קוצני של גיל ההתבגרות, מרחב שעדיין לא טובע עד סנטר בציניות, קומפלקסים, פחדים ומגננות. אולי זה הסגנון, שאיכשהו מצליח לקיים בסנכרון את מה שהיה ומה שעכשיו – חורשת האקליפטוס בפאתי השכונה ושפה מדוברת, מהירה, קצבית, קולחת, מזדמזמת של עיר גדולה. רית'ם אנד בלוז, אחרי הכל לא פשוט להיות ילד בישראל 2023. ואולי בכלל זו הסביבה העוטפת – נפקדת נוכחת ובעיקר מאפשרת לילדים להיות ילדים, להשתובב, להפוך שכונה סטנדרטית למעבדת חקר ויומיום רגיל למסע דילוגים בין גילויים חדשים.

ההצגה החדשה של המדיטק, "הסוד של סבא אפרים", עיבוד מאת חן גרטי ותום חודרוב לספר החמישי בסדרה, מכוונת לטווח גילי הנע בין 11-8, מסגרת זמן בה המבט על העולם עדיין פעור, סקרן, חקרן, רך, גמיש. הפעם מלווה החבורה את סבהּ של מאיה, בן ברית ועוגן, במעבר מביתו בשכונה אל הדיור המוגן. ההצגה, בבימויו של גמא פריד, מספרת סיפור בין דורי אבל לא רק.

זהו סיפור שקשור גם להתמודדות עם מעברים ושינויים, שורשים ושייכות, נאמנות וחברות אמת. זה סיפור על לחץ חברתי, העמדות פנים, שקרים ולבטים ובתוכו מקופל סיפור מתח בלשי הקשור לגניבת אוצר משפחתי, שמהדהד זיכרון מחיים אחרים, מוקדמים, נסתרים שאינם מדוברים מתוך הביוגרפיה של סבא אליהו, בן לקהילת האנוסים בפרס, פרק בסיפור יהדות התפוצות שאינו מוכר גם למבוגרים בינינו. 
 

הסוד של סבא אפריים, צילום: כפיר בולוטין

הסיפור שלי, הסיפור שלנו

אז מה הסיפור שלנו? מי אנחנו? מה מגדיר אותנו? במה חשוב להיאחז וממה כדאי להרפות אחיזה? כמו שאומר שיר הנושא: "הסיפור שלי, זה הסיפור שלנו. החלקים שלנו מתחברים" או ובמילים אחרות – כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ובסוף יש משהו עדין בכל זה, משהו חודר רקמות, שגם אם יש בו קורטוב של דידקטיות, מחבר קהל צעיר אל אבני המסד של המעגלים החברתיים המקיפים אותנו ובמידה רבה הופכים אותנו למה שאנחנו. מספיק היה להתבונן בעיגולי הדמעות בזווית העין של שלוש המוסקטרים בני ה-9 שישבו לצדי ומהרו להתנגב בשרוול כשאור אולם דלק.

"נהניתם?", שאלתי ביציאה מן האולם. "זה היה מאוד מרגש", אמר איתי. "מה ריגש אותך במיוחד?", שאלתי. "הם חברים טובים", הוא ענה מהורהר בשעה שמיכאל ועמית ניסו לשחזר את מילות השיר שחתם את ההצגה והקפיץ אותם מהכיסאות. בבית, אחרי שהאבק שקע, הם חשבו על שמות מגניבים לחבורה משלהם.

הסוד של סבא אפריים, צילום: כפיר בולוטין

אני חשבתי על חבורת הילדים שהיינו, על השכונה שהייתה, על מה שלא הספקתי לשאול את סבתא וסבא ועל מה שיש לי עוד הזדמנות לספר לילד הפרטי שלי. וזה כשלעצמו הופך את ההצגה הזו, שכל מרכיביה מתחברים לשעה וקצת של יופי עם ערך מוסף, להצלחה גדולה.