יש עולם של קסמים שמתעורר לו בחיפה מדי שנה באביב. הם רוחשים ומתרחשים במתחם העוטף את תיאטרון חיפה, באולמותיו המרכזיים והצדדיים ובחללים סמוכים לתיאטרון, שהופכים בכל שנה מחדש לפינות חמד, מזכרות לחיים. פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים כמו היה שם תמיד על לוח השנה וכמו העונות, כמו החגים, חוזר ופוגש אותנו, בכל פעם מחדש, קצת אחרת. פסטיבל בזמן מלחמה נשמע אוקסימורון, ובכל זאת, יש מחשבה וחשיבות בהתעקשות לקיימו, באחיזה האיתנה בקיים, בעוגן הזה שמייצר לילדים ולמבוגרים גם בתוך הכאוס מרחב מוגן לנפש. באופן סימבולי, בתחילת כל הצגה, מתבקש הקהל, במידה ותישמע אזעקה, להישאר ישוב במקומו כיוון שאולם התיאטרון נחשב למרחב מוגן, לא רק מפלט אלא מקלט הלכה למעשה. כמה מופרך, ככה מציאותי.

המסגרת התחרותית, שהופכת את הפסטיבל למאורע משמעותי במיוחד עבור יוצרים לקהל צעיר בישראל, מעולה, מגוונת וכוללת הצגות לילדים בטווח גילאים רחב הנע בין 3-12. השנה באופן מיוחד, כך נדמה לי, מציבה התחרות לשופטים אתגר לא מבוטל כיוון שלכל הצגה ייחוד ושפה משלה. על הקהל הרף הגבוה שמציבה התכנית מקל במידה רבה על הבחירה מה לראות ובמילים אחרות – קשה לטעות.
 
לא כוחות

בשביל מיכאל, הילד הפרטי שלי וחבר שלו, עמית, שניהם בני תשע וחצי, גולת הכותרת במרתון ההצגות שראינו, היתה חד משמעית ההצגה "לא כוחות" מאת מתן גורן ובבימוי האחים שוורצברג. זו הצגה מצוינת בכל רמה שמכוונת לקהל ילדים מכיתה ג' עד ו' ואפילו יותר. שחקנים מצוינים, רעיונות בימתיים מפעילים, התפתחות עלילתית קצבית ששומרת את דור הברולסטארס-מיינקראפט-רילז-אינסטוש-טיקטוק (תשאלו אותם מה זה אומר) ערניים. בתיאטרון כמו בתיאטרון, זה לא ה"מה" אלא ה"איך" שקובע.

הסיפור די פשוט – שני ילדים, מיכאל ואלון, מפספסים את ההסעה לטורניר האזורי של נבחרות הכדורסל ומוצאים עצמם "תקועים" יחד בבית הספר הריק מתלמידים. מיכאל הוא "ילד משקפיים", חכם ודחוי, שאף אחד בשכבה לא באמת יודע איך קוראים לו. אלון, היה כוכב נבחרת הכדורסל, אהוד ונערץ, עד שקלע, בטעות, שלשה עצמית וירד מגדולתו. שניהם רוצים שיקבלו אותם. להיות חלק מהחבר'ה. למצוא את מקומם בעולם. כששני זרים מתגנבים לבית הספר הריק כדי לגנוב את גביע הזהב, מיכאל ואלון מקבלים סופסוף הזדמנות להוכיח מה הם שווים ולהפוך לגיבורים.

דניאל סבג, בתפקיד מיכאל, הוא לכאורה סייד קיק, אבל בפועל – גונב הצגה. זה תפקיד קומי לשחקן נפלא שמצליח לסחוט את המיץ מכל סצנה בלי מאמץ בזכות שפת גוף וממימיקה שאומרים הכל על הדמות גם בלי לדבר. יוסי ירום, בתפקיד אלון, גם הוא מפתיע בעיקר בשל היכולת להשתטות. זה הטקסט, הדמות הכתובה שמאפשרת זאת, אבל כדי לתת לרעיון גוף ולייצר אמינות, נדרשת לשחקן גמישות מחשבתית וכישרון לא מבוטל. נתי קלוגר ודור אלמקייס, בתפקיד הפולשים, מוסיפים את האקסטרה פלייבור שלהם להצגה שיש בה לא מעט הברקות – תנועה בחלל, וידאו ארט, במה שמאפשרת לדמיין,  ובעיקר כתובה ומבוצעת נהדר.  לא כוחות



לא כוחות, צילום: ג'ראר אלון

 
מתן בארצות שאין כמותן
 
הבחירה שלי הייתה בהצגה לכאורה מינורית, אבל מרגשת בלי סוף ובלתי נשכחת. "מתן בארצות שאין כמותן", הצגה מחורזת יפהפייה עם מקצב משקיט נפש ומרקמים עדינים-עדינים כמו תחרה, חושפת בפני הקהל לראשונה, עשרה שירי ילדים שכתבה נעמי שמר והלחין שלמה גרוניך. שמר וגרוניך, שני יוצרים שונים בתכלית, יצרו בנפרד, בזמנים שונים, וינייטות מופלאות שהתחברו לכדי שלם שכולו קסם. זהו חיבור מפתיע ויוצא דופן בעיקר כיוון ששמר נהגה לכתוב ולהלחין את שיריה והייתה קנאית ידועה ליצירותיה. ובכל זאת כך, והתוצאה משובחת. מעשה הקסם האמיתי הוא בחיבור המרכיבים הנפלאים האלה לכדי הצגה. ואיזו הצגה.

איציק ויינגרטן, שמצליח גם בגיל 73 להתבונן בעולם בעיניים בורקות של ילד, כתב וביים מחזה שהוא קפסולה של זמן. ילדות שנאחזת בילדות, על אף המציאות, ויכולה לה בזכות החופש לדמיין. זה סיפור על ילד בשם מתן שבלית ברירה לוקח על עצמו את תפקיד האב, נפקד-נוכח בחייו ובחיי אחיותיו הפעוטות. הגעגוע לאב, שהסיבה להיעדרו אינה מדוברת, אינסופי אבל מכאן צריך להמשיך ומתן הולך ומוליך את אחיותיו ואת הצופים בשבילי הדמיון אל ארצות רחוקות שמאפשרות לילדים לפרק את הפחד ולהחזיר את השליטה בנרטיב. ארץ החולות, ארץ השבילים השלוליות, ארץ החיבוקים, ארץ הילדים העצובים שגם היא קיימת, בדמיון ובמציאות, וצריך לתת לה מקום.
בעידן של הפקות פורמט, שכופה בגסות סיפור מסגרת על שירים קיימים, "מתן בארצות שאין כמותן", היא יהלום נדיר, יצירה מקורית בכל מובן שבוטחת בקהל שלה, מכבדת אותו, סומכת עליו. ההצגה מחברת בין יוצרים ותיקים מעולים לבין שחקנים-זמרים צעירים יוצאי דופן, קוורטט מעורר השראה שלכל אחד ממרכיביו - אופיר מרדכייב (מתן), גילי גנני ואוריה קומורניק (התאומות) ותמר ברבי (דנה, הילדה שמתן אוהב במיוחד) - גוון משלו.

הבמה והתלבושות, שעיצבה פרידה שוהם, נוקדו בפרטי לבוש ואביזרים סרוגים. גליהפרדקין, מעצבת התנועה, הצליחה לתפוס ולהעביר הלאה את החופש שבתנועה הילדית. מעצב התאורה, מאיר אלון, יצר אפקט כמעט קולנועי של סגירת צמצם על המכלול הקאמרי הזה שמחדד את המבט והקשב ואת כל אלה עוטפת מנגינת הקלידים הנהדרת שמבצע לייב על הבמה נעם בוכריס, שחתום גם על העיבודים הקוליים. משהו קטן וטוב.  מתן בארצות שאין כמותן


מתן בארצות שאין כמותן, ג'ראר אלון

 
החולדה מוצרלה

ויש את "החולדה מוצרלה", הצגה שובבה שעושה כבוד לחולדות, אותו זן פחות אהוד ממשפחת המכרסמים העכבריים. את המחזה על החולדה הכי זייפנית באזור, שחולמת על המקום הראשון בתחרות השירה השנתית של החיות, כתבה נועה גנדלמן וביים עידוקולטון.

ההצגה מכוונת לילדים בגילאי 5-10 ויש בה את כל האלמנטים שהופכים עוד רעיון טוב להצגה מוצלחת עם פוטנציאל להמשכיות: סיפור שמחזיק, טקסט קולח ושירים, שחקנים מוכשרים בתוך אריזה עיצובית אטרקטיבית ונו, אם חייבים, אז גם מסר, אך מעל לכל ובעיקר - הומור.

עמית פרטוק (המפקדת) היא החולדה מוצרלה ולצדה משחקים דר רוזנבאום, אורי פרלמן, מאיה פופלינגר וסהר עודאי בשלל דמויות, שתפקידן לעזור לה להגשים חלומות ולמצוא על הדרך את הקול הייחודי שלה. הצגה שאי אפשר לא לאהוב.  החולדה מוצרלה

חולדה מוצרלה, צילום: ג'ראר אלון
 

האריה שבפנים

לקטנים שבקהל (גילאי 3-8) מציע הפסטיבל עיבוד לבמה של רב המכר האהוב, "האריה שבפנים", מאת הסופרת הבריטית רייצ'ל ברייט והמאייר ג'ים פילד. את הסיפור על העכבר הזעיר שהחליט באומץ ללמוד מהאריה, מלך היער, איך לשאוג כדי להישמע וסופסוף גם להיראות, שלפה רותי תמיר מבין דפי הספר והפכה להצגה מקסימה של תיאטרון פיזי מלא חן.

תמיר, שחקנית פנטומימאית ויוצרת בעלת שפה בימתית מובחנת, פינתה הפעם את הבמה לשחקנים תמיר גינזבורג (אריה) ושירה סיני (עכבר).

למרות שתמיר עצמה אינה נוכחת פיזית על הבמה, היא שם בכל – בקיום הנרעד של העכבר הזעיר, בסרעפת המתמלאת בחשיבות עצמית וריקה ממודעות של האריה ובעיקר, בהקפדה יתרה על כל ממרכיבי ההפקה כולל תלבושות ואביזרים שיצרה אלונה רודנב, ברמת עיצוב מפתיעה שכמו נחתה על הבמה בחיפה ממקום ומזמן אחר, וגם במוזיקה המדבקת של טל בלכרוביץ שהופכת את כל האירוע לשמחה גדולה.  האריה שבפנים


האריה שבפנים, צילום: ג'ראר אלון
 
וגם תיאטרון רחוב
 
במשך 36 שנותיו, גם בזמנים קשים, נשאר הפסטיבל איתן והצליח לשמר את מעמדו כאירוע הפסגה השנתי לתיאטרון מצוין לילדים. בגרסאות מצומצמות, ללא אורחים מחו"ל או מופעי חוצות, לעתים נדירות (כמו בשנת 2020 בעקבות מגיפת הקורונה) תוך דחייה בכמה חודשים. ועם זאת, התקיים. גם השנה, על אף ולמרות, הוא כאן, לא מוותר, מצהיר על חיוניותו ומחכה שתגיעו.

התכנית הרפרטוארית שאצר המנהל האמנותי של הפסטיבל, רועי שגב, משובחת ובעיקר מפתיעה בהיקפה תכנית מופעי תיאטרון הרחוב באוויר הפתוח.

בדרכם המיוחדת, למרות המצב הביטחוני והפוליטי, הצליחו אוצריה – אבי גיבסון בר-אל וינון צפריר (תיאטרון אורתו-דה) - בניגוד לכל הסיכויים, להנחית פה, לצד מופעים ישראליים, גם שש קבוצות אורחות מהעולם עם יוצרים מאורוגוואי, אוסטריה, אוסטרליה, ארגנטינה, גרמניה, ספרד ופרגוואי. נס.

26-24 באפריל 2024 חול המועד פסח, תיאטרון חיפה, רחוב פבזנר 27 חיפה. מחיר: 59 ₪  -75 ₪ לכרטיס. לכרטיסים טל': 04-8600500, וואטסאפ:053-4984976, אתר