ואז – בום! מלחמה
 
כשבחוץ העולם בדיסטורשן ורוח אפוקליפטית פורעת את הקיים, מבקשת הכוריאוגרפית אור מרין ללקט מתוך הכאוס מזון של הלב ומחפשת את המקום הזה, ההכרחי והרך של הגוף. זמן הדגירה של עבודתה האחרונה, Loud and clear, החל לתקתק חודשים רבים לפני אותה שבת גיהנומית של ה-7 באוקטובר.
 
הרוחות הרעות כבר סערו בחוץ ומה שלא תפשה התודעה, הדהד בגוף. בסטודיו היא קראה לזה "אורבניזם רגשי", כלומר, קיום במרחבי נפש רועשים וכאוטיים. ביחד עם ארבעה רקדנים -תומר גיאת, אוליביה קורט מסה, נועם בן ישראל ואלה פולק - תהו אז מהי נקודת הקצה ואם יגבירו את הווליום לאן כל הרעש הזה יוביל?
 
"אלו היו מחשבות ותחושות פוסט אפוקליפטיות, התבוננות קדימה במבט עתידני, על מה אם הכל-כך גרוע יהיה גרוע יותר? לאן זה הולך?", היא נזכרת, "ואז – בום! מלחמה". המלחמה פרצה שבועיים לפני הפרמיירה המתוכננת בפסטיבל מחול שלם בירושלים. הפסטיבל נדחה. הכל נעצר. להלם ולתחושות הבלבול והשיתוק הכלליים הצטרף תדר פנימי לא רציונלי שהטריף את הדעת - ומה אם. 



Loud and Clear, אור מרין, צילום: אסקף

 
"בדיעבד הבנתי למה התכוונתי"
  
"פתאום ההווה הפך פוסט אפוקליפטי. פתאום כל מה שנגענו בו בחדר החזרות – הרעש, הכאוס – מתרחש. אתה שאלתי את עצמי, גם אם התשובה, לכאורה, ברורה, אם אולי בנגיעה במקומות, האלה יצרתי כדור שלג אנרגטי. זה בִּלגֶן והפחיד אותי נורא. מה שנרגע וסער בי בו זמנית היה כשהילדה שלי, באיזה שהוא רגע בתוך המלחמה, אמרה: 'אמא, היו לי מלא חלומות בחודשים האחרונים על זה שתהיה מלחמה וכולם יהיו מתים. את חושבת שאני הבאתי את המלחמה?'.
 
"זה היה מטורף כי היא דיברה את מה שחוויתי ומצאתי את עצמי מסבירה לה ולעצמי שזה לא קשור וזה לא באשמתנו. ובכל זאת, כל מה שמגיר מהמלחמה הזו, קשור בדברים שחקרנו בתוך היצירה. הרבה דברים בעבודה שקרו אינטואיטיבית בתהליך ולא עד הסוף ידעתי למה, פתאום עשו הגיון. בדיעבד הבנתי למה התכוונתי".
 
ואז הכל עצר

"עצירה מוחלטת ותחושת חנק איומה. שלושה חודשים היינו תלויים באוויר עם המון אינפורמציה פיזית ורגשית כלואה בפנים שלא היה דרך לשחרר. נשארנו כולנו עם משא של תחושות קשות שקיבלו פתאום מימוש. זה בהחלט לא הדבר הכי דרמטי שקרה פה, אבל זה מאוד מבלבל. לקח זמן עד שנוצר איזון בין המציאות בסטודיו למציאות בחוץ. זה הציף מלא שאלות על אמנות כמציאות מקבילה, התעסקות ברגש במובן המופשט של המילה, לעומת התמודדויות וקושי אמיתי שחווים בני אדם במציאות. משהו בניגוד הזה בין ה'חיים האמיתיים' לבין ה-Fake life, היה עבורי מאוד דרמטי וזה נשאר ומתקיים בתוך השפה של העבודה" 
 




 
מפינק פלויד עד ביונסה
 
את מרגישה שהדרמה השפיעה גם על השפה המחולית?

"זו עבודה מאוד מופשטת ביחס לעבודות האחרונות שלי. אם בעבודות קודמות היה לי חשוב לפרום את התפיסה של מחול כמשהו רחוק ולא מובן, ורציתי להוכיח שהמופשט יכול להיות בהיר מבלי שהדבר יבוא על חשבון העומק האמנותי, פה הכל נולד מתוך מקומות מופשטים של רגשות כאוטיים. מה שקורה בלב הסערה, בשיא הכאוס, לא נהיר, מבולבל, מייצר נתק של היגיון כדי שנוכל בכלל להיות, להכיל ולהמשיך.
 
"זה משהו שמאוד שייך לשפת העבודה ועוד יותר התחדד אחרי שהכל עצר. שלושה חודשים היצירה הייתה בדממה. התעקשתי לחזור לסטודיו כי הרגשתי שיש פה משהו שרציתי לדבר אותו. במפגש מחדש עם היצירה והתכנים האלה חוויתי בעצמה את הפער בין בהירות אינפורמטיבית למופשטות של רעש וכאוס רגשי. הרבה דברים קיבלו טוויסט, הודקו, פורקו, הורכבו מחדש".
 
ואם לגעת בשפה, יש המון טקסטים בעבודה וכולם של שירים מגה מוכרים

"כל הטקסטים שהרקדנים שרים ומדברים – והם שרים ומדברים 85% מהזמן, גם כשלא שומעים אותם בגלל שכבות של מוזיקה וסאונד שמכסות, גם בלי קול - הם ציטוטים של שירי פופ ורוק, להיטים מכל הזמנים מפינק פלויד ועד ביונסה. היה לי ברור שאין לנו מילים לדבר את הכאוס הזה שאנחנו חווים, אנחנו לא יודעים לדבר אותו מעצמנו כי בלב הכאוס הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להיאחז בקיים, לקחת מהקיים, לבקש את הקיים". 
 

Loud and Clear, אור מרין, צילום: אסקף 


כמו פצצה קפואה
 
על הבמה של אור מרין מונחות פקעות דקות ומשוננות, תאי בד שקופים גדולים, כמו קווי מתאר של התפוצצות בקומיקס. את עיצוב הבמה הפקידה בידי זוהר שואף וזה שיתוף הפעולה השני שלהם אחרי Toyzzzz, יצירה רחבת היקף שנעשתה במשותף עם תזמורת הצעצועים של המוזיקאי, איגור קרוטוגולוב, שגרפה את מרבית הפרסים המרכזיים בפסטיבל עכו 2021.
 
אם להיאחז במוכר, גם קרוטוגולוב הצטרף למסע הנוכחי של מרין במחוזות הכאוס והרעש. "הבמה מבחינתי היא ביטוי מוחשי למצב רגשי. זה מהדהד בתאים האלה שנראים לי כמו פצצה שקפאה ומונחת שם וגם בחצאי כדורי דיסקו שמפוזרים עליה, חציים נראה לעין והחצי החסר כאילו שקוע באדמה. זה דימוי שהניע אותנו, כמו עדות לתרבות ששקעה וקיים גם בשירים ובנעלי העקב המוגזמות".
 
המוזיקה והסאונד ששלובים בעבודה רבי עוצמה. זו מוזיקה שהולמת בך, מעוררת ומפעילה טריגרים על קשת רגשית רחבה. בניגוד ל-Toyzzzz פסקול העבודה הנוכחית מקורי ונכתב במיוחד עבורה. "יש המון רגש וכאב במוזיקה ובסאונד של איגוד. זו למעשה יצירה בפני עצמה. בהרבה רגעים יש תחושה שהמוזיקה כמעט מפריעה למתרחש על הבמה, או שההתרחשות מפריעה למוזיקה כי המון דברים קורים במקביל", אומרת מרין. זה בדיוק הדיסטורשן המטריד ב-Loud and clear. לכאורה, הכל חזק, עוצמתי ומרעיש עולמות. לכאורה, הכל בהיר. אבל מאחורי כל הרעש יש שקט גדול ושתיקות מפלחות. יש אי בהירות ואי-גיון משתק. 


Loud and Clear, אור מרין, צילום: אסקף

 
האמונה בגוף
 
ובכל זאת בתוך כל הרעש יש גופים שנעים, כל אחד לעצמו וביחד. יש מגע וקשר שנוצר במגע ומתקשר החוצה. "לפני הגוף הרוקד עם היכולות הווירטואוזיות, יש את הגוף והאדם. השפה שלי שומרת תמיד על איזו גולמיות, לא נותנת לווירטואוזיות להרחיק אותנו מהאנושי. התנועה של הרקדן בחלל מערסלת את הצופה כמו תינוק ופתאום הגוף מדבר. לא רק הגוף הנע, אלא גם של מי שצופה בו. אני מאמינה שיש כזה דבר הזדהות פיזית בגוף עם מה שאנחנו רואים, עם דימויים שמחזירים אותנו למקומות רגשיים ומפעילים איזה תדר פנימי".     
 
בטקסט קצר שמלווה את העבודה, שורות שורות כמו שיר מנוקד בניגודים, כותבת מרין על חברה בטופוגרפיה של שאריות, על אוויר שנעצר באמצע הבום, על ליקוט מזון של הלב מתוך הכאוס ועל היזכרות בהכרח הרך של הגוף. כמו לומר, שבסוף, זה מה שיש לנו להתנחם בו – הגוף.
 
אולי כל זה מדבר בכלל על אובדן?

"זו לא מילה שהשתמשתי בה אף פעם. אובדן זו מילה מאוד דרמטית ומאוד סופנית, אבל כן. זה מדבר על אובדן של כל כך הרבה דברים אבל גם על אמונה בגוף בתוך האובדן. אני חייבת להמשיך להאמין שיש אמת והיא מתקיימת בגוף ולא משנה מה, כל עוד הגוף חי, הוא יכול עדיין לעזור לנו לא להיאבד לגמרי". 

אור מרין, תמונה באדיבות המרואיינת
 
יצר הישרדות משוגע
 
יצירה עצמאית בישראל היא נס. בין הקורונה שהגדירה יוצרים כ"לא חיוניים" לבין המלחמה בבית ובחוץ והחיים בתת תקצוב תמידי - איך ממשיכים לעשות אמנות בישראל 2024?
 
"פשוט כי אין ברירה אחרת. בגיל ארבע העמדתי את ההורים שלי בסלון ואמרתי: 'אני רוצה להיות רקדנית. תעשו כל מה שצריך כדי שזה יקרה'. נולדתי לתוך הדבר. אמי הייתה שחקנית ואבי צייר. הם הקימו את 'הבוסתן', בית ספר לאמנויות בנתניה. הזיכרון הוויזואלי הראשון שלי זה בר מעל לראש שלי כי ברגע שנולדתי, פחות או יותר, הניחו אותי בסטודיו. לא היתיה לי אפשרות אחרת, זה פשוט מה שאני עושה.
 
"מצד שני כל החיים מלווה אותי משפט שאמא שלי אמרה: 'אם את יכולה לעשות משהו אחר, תעשי'. בכל צומת אני שואלת את עצמי מחדש אם אני יכולה לעשות משהו אחר ובכל פעם מחדש אני מבינה, שלא. זה הדבר שמניע אותי. באף רגע זה לא היה קל. גם לפני הקורונה. זה לא קל כשאת מתחילה, כשאת מתפתחת וגם כשאת מאוד מצליחה. זה לא קל בשום מקום ובישראל אפילו יותר אבל עם כל הזרות שאני מרגישה מהסביבה כלפי מי ומה שאנחנו, אני יודעת שהאמנות פה אמיתית וחזקה וגדולה ומי שעוסק בה הן חיות עם יצר הישרדות משוגע.
 
"אין שום דבר הגיוני בלעשות אמנות, זה קשה מדי, אין בזה כסף, אין מספיק במות בארץ, אין מספיק קהל, אין פה עתיד בטח עכשיו ובכל זאת אנחנו קמות בבוקר ועושות את מה שאנחנו עושות כמו שעשינו עד היום. זה קצת כמו אמהות. אין שום דבר הגיוני בלהיות אמא, שק אגרוף של בנאדם קטן אבל ברגע שאת אמא, את לא יכולה לא להיות. זה מה שאת עושה. זה מה שתעשי. איך אנחנו עושים פה אמנות? איך אנחנו מגדלים פה את הילדים שלנו?אלוהים יודע. למה אני עדיין מגדלת את הילדים שלי ויוצרת פה זו שאלה וצריך לענות עליה כל יום מחדש. בינתיים אני כאן. אני יוצרת מתוך מה שאני חווה במקום הזה כאדם ואף אחד בעולם לא יכול להבין את זה כמו הקהל פה". 

המופעים הבאים יתקיימו ביום ו', ה - 12 ביולי בשעות: 16:30, 18,30 בתיאטרון תמונע תל אביב. לרכישת כרטיסים