קומדיה. סרטה של מייגן פארק. אליוט (מייסי סטלה) בת ה-18 גרה בחווה של משפחתה באונטריו שבקנדה. כשברקע הנופים עוצרי הנשימה והאגמים הקסומים, אליוט עסוקה בעיקר בלתכנן את הרגע שבו תעזוב את הבית ללימודים בטורונטו ותפצח בחייה הבוגרים. כשחגיגת יום ההולדת שלה מובילה אותה להתנסות לראשונה בפטריות הזיה, היא מוצאת עצמה פנים אל פנים עם עצמה (אוברי פלאזה) בת ה-39, שמגיעה מהעתיד עם עצות מתחכמות, ואזהרה אחת מאוד ברורה: "אל תתאהבי בבחור בשם צ'אד". אליוט, שלא מכירה אף אחד בשם הזה, משועשעת מהעניין, עד שהיא פוגשת את העובד החדש בחווה ששמו – איך לא -  צ'אד (פרסי היינס ווייט). 89 דקות. התחת הזקן שלי


התחת הזקן שלי, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב


ביקורת

יש כאן שילוב מעניין של סרט בנות/ נעורים יחד עם פנטזיה בדיונית, אולי רק במוחה של הגיבורה. אליוט וחברותיה מתענגות על החופש שלהן ומתכננות כל אחת את העתיד האינדיבידואלי שלה. ואז מגיע אירוע נטילת פטריות ההזיה, שגורם למפגש של אליוט עם עצמה בגיל 39, מה שגורם לטוויסט רציני בעלילה. אליוט המבוגרת מזהירה את הצעירה מפני מפגש עם בחור בשם צ'אד. ואז קורה בדיוק הדבר הזה עצמו, ולמרות ניסיונותיה להימנע מקשר אתו, זה קורה באופן בלתי נמנע והיא מתאהבת בו. ורגע לפני כן היא הייתה לסבית. או לפחות חשבה כך. מצד אחד זהו סרט נעורים טיפוסי, שבמרכזו בנות, ההווי שלהן, אהבותיהן ואורח החיים התוסס שלהן, אבל מן הצד השני יש בו עיסוק בעתיד, בגורל, בעד כמה אנחנו יכולים לשלוט במה שעתיד לקרות, והאם הכול אכן מוכתב מראש.     





"מין אנושי" (נורבגיה 2024) *** וחצי

דרמה. סרטו של דאג יוהאן האוגרוד. שני חברים טובים, מנקי ארובות, יושבים על גג ומשוחחים על החיים. שניהם נאמנים לבנות הזוג שלהם, אבות מסורים לילדיהם ועושים כל שביכולתם כדי לשמר את ההרמוניה המשפחתית. אך בשיחותיהם עולות שאלות עמוקות על זהות גברית ומינית, נאמנות ומשפחה, והשפעת החברה על אישיותם. נקודת המוצא היא שפייר (יאן גונאר רויס) מספר לחברו אוודלינגסלדר (תורביורן הר) כי גילה לאשתו ששכב פעם אחת עם גבר. השניים בוחנים היבטים מודחקים בתוכם, והשיחות חושפות את המורכבויות של זהותם האישית. בתמונה הגדולה גם חלקם של בנות זוגם וילדיהם בקונפליקטים המסובכים האלה. 125 דקות.

ביקורת

במרכז הסרט סיטואציה בה שני גברים בני 40 פחות או יותר, קולגות למקצוע ניקוי ארובות, עוברים חוויות שגורמות להם לפקפק בזהותם המינית ולבחון את חייהם וחיי בני משפחותיהם. בתחילה אוודלינגסלדר מספר לחברו על חלומו, בו דייוויד בואי – בעצם בתחילה הוא חשב שזה אלוהים או אנני פריד מלהקת "אבבא" – פנה אליו בשירותים ציבוריים והתבונן אליו כאל אישה. הדבר גורם לו לבחון את עצמו  ובין היתר לשים לב האם קולו נעשה גבוה יותר, כשל אישה. במיוחד כשהוא שר במקהלת החובבים בה הוא חבר.

ואילו פייר מספר לו כי שכב עם גבר. לקוח. אחד שהוא ניקה לו את הארובה. ואף מגלה לו כי גילה זאת לאשתו. הוא מפרט בפניה שזה קרה פעם אחת בלבד, שמבחינתו זה היה סקס חסר משמעות ושלא יהיה לזה המשך. האישה מסרבת לראות את הדברים כפשוטם. היא מבקשת ממנו לתאר כיצד בוצע האקט. הוא כמובן נבוך מאוד מגישתה וזו רק ההתחלה. האישה חשה עלבון עמוק, מתקשה לקבל את ההסברים ומחליטה לדון בנושא עם חברתה הקרובה. ומתברר שלאותה שיחה הגיע גם ידיד של החברה. כך שמעגל היודעים על האקט של הבעל עם גבר אחר הולך וגדל, העניין כמעט יוצא משליטה והוא חסר אונים בנושא.

הסרט יוצא דופן ובעל תחביר קולנועי לא שגרתי – מתעכב על פריימינג למשך זמן ארוך ואז מזיז את המצלמה באיטיות, או מתקרב לאחד האובייקטים המצולמים ללא סיבה נראית לעין. ויש גם שוטים של תמונות מעבר בהן רואים את העיר, כשברקע מוזיקה אינסטרומנטלית רועשת יחסית. אולי כקונטרסט לשיחות ה"מנומסות", כדרך הסקנדינבים, לפחות כפי שאנחנו מכירים אותם בקולנוע.

"מין אנושי" הזכיר לי – אסוציאטיבית בעיקר – את סרטו של דניס ארקאן מ-1986 "שיחות מלוכלכות". בשניהם יש דיבור גלוי וחושפני על סקס (שמו של "מין אנושי" באנגלית הוא "Sex"), אבל בכך נגמר הדמיון. 

הסרט הנורבגי הוא ורבלי ודברני ברזולוציות מוגזמות בעיניי. הנפשות הפועלות בו מדברות את נפשן לדעת, טקסט וסאבטקסט, כולל מחשבות שבדרך כלל לא נכנסות לשיחה או לדיאלוג בתסריט. והסגנון הזה די "חופר" וככל שמתפתחת העלילה הוא מתחיל להעיק. הצפייה בסרט הייתה עבורי חוויה אחרת, בעיקר בגלל המבנה השונה שלו ודווקא בשל המלל הבלתי פוסק שבבסיס עלילתו, שלאורך זמן הפריע לי כאמור. מעבר לנראטיב החריג לא חשבתי שיש ב"מין אנושי" תובנות יוצאות דופן, מה גם שהוא לא בהכרח מציע פתרונות לקונפליקטים שהוא מעלה בפני הצופה.

"ג'וקר: טירוף בשניים" (ארה"ב 2024) ***

בדיוני. סרטו של טוד פיליפס. ארתור פלק (חואקין פניקס) הוא אסיר המאושפז בארקהם, מוסד לפושעים לא שפויים. הוא מועבר לא אחת לבית המשפט, כדי לתת את הדין - התובע המחוזי החדש הוא הארווי דנט (הארי לוטי) – על רצח חמישה אנשים. אנחנו הצופים יודעים שהוא רצח גם את אימו. הפרקליטה של ארתור, מריאן סטיוארט (קתרין קינר) שואפת לזיכויו בטענה שהוא סובל מפיצול אישיות ושלא הוא ביצע את הרציחות אלא הג'וקר שהשתלט עליו. מעריצי הג'וקר לא אוהבים את קו ההגנה הזה שלדעתם הופך אותו מגיבור לשבר כלי. כך חושבת גם הארלין קווינזל (ליידי גאגא), מאושפזת נוספת בארקהם, שמאוהבת בג'וקר. היא הציתה בניין כדי להיכנס למקום ולהתאחד אתו. האהבה ביניהם פורחת וכשהיא לצידו היא מפתחת את האלטר אגו של הארלי קווין. עם ברנדן גליסון, סטיב קוגן. 138 דקות. ג'וקר: טירוף בשניים



ג'וקר: טירוף בשניים, תמונה באדיבות Tulip Entertainment

ביקורת

לפני חמש שנים השכיל הבמאי טוד פיליפס לנתק את הג'וקר מכור מחצבתו DC ולהפוך אותו לדמות עצמאית המתקיימת גם מחוץ לטריטוריית הפרנצ'ייז הקומיקסי המובהק. ובזכות הרעיון הנועז והמשחק המבריק של חואקין פניקס (זוכה האוסקר על תפקידו זה), הפך "ג'וקר" לתופעה גורפת בעולם כולו. וכעת מוצג לציבור סרט ההמשך. מבחינה טכנית, כמו בסרט הראשון נשמרת ההקפדה על הצילום המסוגנן )לורנס שר), העריכה המדויקת (ג'ף גרות') ואפילו מוזיקת הפסקול של האיסלנדית זוכת האוסקר (הילדור גודנדוטיר). אלא שפיליפס גם לקח שחקנית רכש אטרקטיבית, ליידי גאגא, כדי שתהייה לג'וקר בת זוג (להל"ן הארלי קווין), ועל הדרך גם הוסיף שירים לעלילה, מה שהפך אותה למיוזיקל. סוג של. והשירים, בעיקר בביצועי ליידי גאגא ופניקס, אלה נאמברים קלאסיים מתולדות הקולנוע, התיאטרון והמוזיקה האמריקאיים ("זהו בידור", "לראשונה בחיי", "כשאתה מחייך", "אלה הם החיים", ואפילו "אם תלכי  ממני", שמקורו צרפתי - ז'ק ברל). אישית, אני מכיר את כל השירים האלה ואוהב אותם, אבל הם נראו לי די תלושים מההקשר של הסרט. לטעמי הוא היה עובד הרבה יותר טוב בלי התוספת המחזמרית הזו. את ליידי גאגא אני מאוד אוהב, בעיקר כזמרת, אבל גם כשחקנית, אבל התפקיד שלה כאן נראה מלאכותי ותפור מדי לדמותו של ארתור פלק. מה גם שמרגו רובי נכנסה לעורה של הדמות הזו באופן הרבה יותר שלם.

וחואקין פניקס? למרות שהסרט נע בין סצנות שלו בכלא לאלה שבבית המשפט, יש לו כר נרחב לפעילות ולהפגנת הווירטואוזיות שלו. ועדיין הסרט הוא על משקל עוד מאותו הדבר, דווקא להיפך: פחות מאותו הדבר. פחות אלימות (נשמע מוזר לומר זאת, אבל אלימות הייתה שם המשחק בסרט הראשון), סיפור פחות הדוק ועם יותר חורים, ואישית, חשתי הרבה פחות אמפתיה אליו. וגם הקשר שלו עם הארלי קווין די צולע. שורה תחתונה, זה לא סרט גרוע, אבל בגדול הוא מאכזב. הפוטנציאל שהיה טמון בו לא מומש. וחבל.



 
  
"אהבה ויין" (צרפת 2022) ***

דרמה. סרטו של איוואן קלברק. בעיירה קטנה, על רקע נוף הגפנים הפסטורלי של חבל פרובאנס, מנהל ז'אק (ברנאר קמפן) חנות יין קטנה למביני עניין. מעת לעת הוא עורך טעימות יין ללקוחותיו. באחד הבקרים נכנסת לחנותו הורטנס (איזבל קארה), בחורה נאה, קתולית באמונתה. את האהבה שלה ליין היא רוכשת מברכות יום ראשון של יין פטישים בכנסייה המקומית. במהלך קניית בקבוק יין הורטנס מוקסמת מהחנות ומז׳אק. מתברר כי הוא סובל מהתמכרות לשיכר ומנסה לצאת מזה בפגישות קבוצת גמילה מאלכוהול. הורטנס טובת הלב, שמסייעת לקבוצת דיירי רחוב, מעודדת את ז'אק לקיים מפגש טעימות, באמצעותו היא תנסה להתקרב אליו ולצוד את לבו. מתברר כי שניהם מסתירים סודות המעיקים על הקשר ביניהם. 92 דקות.

ביקורת

האהבה ליין בכלל וליינות איכותיים בפרט מניעה את הסיפור הזה. תחילה נוצר קשר מהוסס בין ז'אק והורטנס, ודווקא היא מנסה לגרום לו להתעניין בה, בעוד הוא מאופק. ברגע שהוא הולך לקבוצת התמיכה באלכוהוליסטים משהו בו נפתח. אבל הקשר הרומנטי שנרקם בינו ובין הורטנס עלול להיתקע בגלל סיבות חיצוניות, תמוהות לכאורה. היא מספרת לו שבדעתה להיכנס להריון מתרומת זרע, בגלל גילה המתקדם, ולעשות זאת בספרד. ז'אק לא מאושר מהרעיון, בלשון המעטה, מה שגורם לו להתרחק ממנה. מתברר שיש לו שלדים בארון שיש להם קשר להחלטה הזו שלה. יש כמה וכמה רגעים יפים בסרט הזה, חלקם קומיים, אבל בגדול הוא מתפזר והתמהיל שלו עמוס בעלילות משנה שלא בהכרח תורמות לסיפור המרכזי.            

"רווק מספר 3" (ארה"ב 2023)

דרמה. סרטה של אנה קנדריק. העלילה מתרחשת בשנות השבעים. רודני (דניאל זובאטו) הוא צלם חובב שבוחר את מושאי הצילום שלו בקפידה, אך הוא מסתיר סוד אפל – הוא רוצח סדרתי ומושאי הצילום שלו הם קורבנותיו. שריל (אנה קנדריק), רווקה צעירה שחולמת להיות שחקנית בהוליווד, מלוהקת להשתתף בתוכנית היכרויות טלוויזיונית. רודני ושריל עומדים להיפגש על במת הצילומים כי הוא נבחר להיות "רווק מסר 3". 95 דקות. רווק מס' 3