הרקדנית והכוריאוגרפית מעלה מופע סולו ייחודי שמתמקד בקשר בין זיכרון לתנועה ולהשתנות מתמדת. ריאיון
הצטברות של חוויות
הרקדנית והכוריאוגרפית מאי זרחי, שחיה בין ישראל לגרמניה, מעלה בימים אלה עבודה חדשה בשם "קריסטין" - מופע סולו קצר שהוא המשך המחקר שלה מהשנים האחרונות על הקשר בין זיכרון לתנועה - שרטוט כוריאוגרפי הבנוי מרצף של מנחים פיזיים, הצטברות של חוויות זו על גבי זו לכדי מונולוג תנועתי.
ספרי על היצירה
"העבודה נולדה ממפגשים בסטודיו עם הרקדנית עמית זרצקי בתקופות עבודה ספורות לאורך שנה שלמה. תוך כדי התהליך של שתינו הוזמנתי ליצור עבודה בגרמניה לשישה רקדנים וחשבתי שהעבודה עם עמית בסטודיו תוכל לספק לי חומרים למפגש עם הלהקה, שידעתי שהמפגשים איתה יהיו מאוד תחומים בזמן. אבל ההצטברות שנולדה ביני לבין עמית הפכה למשמעותית בפני עצמה, וכשלקחתי את העבודה לגרמניה הבנתי שכל מה שבניתי איתה לא עובד עליהם בכלל.
"התבוננתי על עצמי ונזכרתי שככה אני בעצם יוצרת - עם האנשים, דרך האנשים. אני תמיד מול הבן אדם שאיתו אני עובדת ומשם נוצר החומר. השיח הוא לאו דווקא במילים, אלא בשהות משותפת פיזית. אלה הלחם והחמאה של העשייה שלי, ולכן אין לי בעצם אפשרות לקחת משהו שנולד עם רקדנית אחת ולהעביר אותו לרקדן או רקדנית אחרת. אני זקוקה לשהות המשותפת הזו. התחושה הייתה שמה שנולד בין עמית לביני הוא בעל לב פועם משל עצמו וצריך לקבל את מקומו בצורה של עבודה עצמאית.
קריסטין, מאי זרחי, צילום: דור פזואלו
"הגילוי הזה פתח לי עולם שלם"
יש משמעות לתזמון העלאת היצירה?
"להרגשתי 'קריסטין' היא פרק ראשון בעבודה יותר גדולה, אבל כן מצאתי לנכון להעלות אותה בנקודת הזמן הזו. זה סולו של 25 דקות שהוא בדיוק אותו אורך של היצירה Ausencia שנוצרה ונכתבה על ידי עבור אריאל גלברט ב-2021. זה מין אורך שטומן בחובו עבורי איזה שלם. וגם אם זו לא עבודת ערב, היא עושה מהלך שיש בו פעימות שמתגבשות למשהו בעל משמעות ומשקל".
יש בה משהו שמהדהד את המציאות שלנו?
"כן. בדיעבד, או תוך כדי, בזמן אמת, אני מרגישה שהפיזיות שנולדה שם ממש מהדהדת את המציאות שלנו. המציאות מאוד מטופלת, מאוד חשופה ורגישה ברמת החוויה האנושית. העור דק מאוד וכל רעש מפעיל אותנו כרגע ומה שנולד בפיזיות עם עמית הוא מאוד כזה. הגוף כל הזמן בהשתנות, הוא כל הזמן נמצא תחת ההתבוננות האישית שלה על איך היא מרגישה ואיך היא תשנה את הגוף שלה למען הרגשה אחרת. יש השתלשלות כזאת שנובעת מדבר לדבר לדבר, שקשורה ספציפית לחלקי גוף כמו ידיים שהן קצות הגוף והן הכי מלאות עצבים, ודרכן אנחנו חוות את חוש מישוש אבל הן גם הפועלות. הן אלה שמושיטות ומצביעות ומביאות אלינו. מצד אחד יש להן את הצד המגשש החם ומצד שני הן האזור הפועל.
"האזור השני שעבדנו איתו היה הלב-החזה והשלישי היה הראש-המחשבות - הניסיון לעבד, להכניס הגיון, לעשות סדר. אלה חלקי גוף שמעסיקים אותי ונוכחים בעשייה שלי בארבע השנים האחרונות וכאן פתאום הכרתי בזה ויכולתי לסמן את זה לעצמי. נולד כאן תחביר תנועתי שאני מזהה אותו על עצמי ושגם מרגש אותי, אז למה לא לשים עליו זרקור שיחקור את הקשר בין הידיים, החזה והראש בכל מיני אופנים? לראות איזה דימויים עולים, איזה איכויות, איך זה מתקשר ומתיישב בחלל. זה גילוי שפתח לי עולם שלם".
קריסטין, מאי זרחי, צילום: דור פזואלו
כשמשהו פתאום נחשף
אז מה קורה כשנכנסים עם כל זה לסטודיו, בלי חומר תנועתי?
"משהו תמיד מתחיל מלחלוק את הפרקטיקה שלי, שמתבססת גם על היפתחות לרגישות, לתת לה תוקף. זה משהו שביומיום ובחברה שלנו ובמציאות שלנו אנחנו צריכות לסתום או לחסום או להגן עליה. הסטודיו הוא מקום להתעקש על גוף רגיש, שהוא לא חלש בגלל הרגישות שלו אלא דווקא זה החוזק שלו. וזזנו יחד תחת הנחיותיי כשבכלים תנועתיים אני בעצם מובילה לפתיחה של שימוש בחושים ולרגישות בתוך סשנים ארוכים של תנועה, שבתוכם עוברים כל מיני דברים.
"אבל בתוכו, קצת בדומה למדיטציה, אני מרגישה שמשהו מאוד נחשף, איזו נוכחות וכנות של הרקדן או הרקדנית כי עברנו דרך הרבה מאוד דברים והוצאנו את הדברים המרשימים או אלה שמבקשים הרבה אנרגיה. ואז באמת אפשר להסתכל על הדברים ולהתעסק במשימות מאוד ספציפיות. דרך סשן כזה אנחנו מתחילות לנסח חומר תנועתי, מכירות באיכויות ואוספות אלמנטים שמהם בסופו של דבר הסולו הזה מורכב. זה חומר שכתוב ברמה הכוריאוגרפית יותר כעקרונות מאשר כצעדים. יש רגעים שזה כתוב ברמת התנועה אבל רובו כתוב כעקרונות וגם זה משהו מאוד טיפוסי לעשייה שלי".
בעבודות שלך את חוקרת את חומריות הגוף דרך תנועה וסאונד, אז אם חושבים על יצירה כמשולש בין תאורה, חומר תנועתי וסאונד - מה מערכת היחסים ביניהם כאן עבורך?
"אני עובדת כבר כמה שנים עם דניאלה ליונגסברג - מוזיקאית אלקטרונית שוודית-ישראלית - אז יש לנו כבר את הגרוב שלנו. בעבודה הזו עבדנו עם לופים, עם איזו חזרתיות שגם היא כל הזמן משתנה. וכשעמית עובדת עם אחד האלמנטים כמו למשל הגישוש, מצד אחד היא נמצאת בתוך שדה שאותו ניסחנו אבל גם הוא כל הזמן משתנה, למשל שינוי כיוון או היחס בין הצעדים. המוזיקה מוקלטת והיא לא בלייב, מה שחייב את החלקים המוזיקליים להיות ארוכים יותר כדי שהמוזיקה תגיב לרקדנית. המעבר לטרק הבא תלוי בריקוד".
קריסטין, מאי זרחי, צילום: דור פזואלו
מי את, קריסטין?
יש בעצם מישהי כזאת, קריסטין?
"במקביל למפגשים שלי עם עמית התחלתי מחקר וחיפשתי דברים שמעוררים בי השראה. נתקלתי בהקלטות של אמנית פלסטית אמריקאית בשם קריסטין אופנהיים, שהוציאה בשנות ה-90 אלבום שנקרא Voices Fill My Head - הקלטות של הקול שלה שהיא עושה איתו לופים שיוצרים קצב וטקסטורה. היא לוקחת משפט ואז היא עושה לו לופ שמייצר קצב וגוף, עד שלאט לאט את כבר לא שומעת את המילים. זה נורא דיבר אלי -האינטימיות והפשטות והאיכות. זה היה נשמע כמו מישהי שנמצאת לבד בחדר ומקליטה את עצמה.
"התחלתי לעבוד עם ההקלטות האלה בסטודיו ובאיזשהו שלב יצרתי איתה קשר באינסטגרם וביקשתי את רשותה להשתמש בהקלטות. היא הסכימה אבל בסופו של דבר ההקלטות לא מצאו את מקומן בתוך העבודה. זה הרגיש לא מדויק ושטוח, אבל זה ליווה אותי ואת התנועה כל השנה הזו והיווה בכל זאת בסיס לעבודה. את העקרונות המוזיקליים דניאלה ואני לקחנו מקריסטין, ומתוך זה חשבתי לעצמי שיש משהו מאוד אישי בעבודה הזו. שגם האופן שבו עמית נעה בתוך הסולו, עוברת בין דמויות מבלי להתחייב לאני אחד כמעט דורש לקרוא לעבודה בשם של אישה, שאולי היא האלטר אגו של עמית. והבחירה המתבקשת הייתה קריסטין. וכן יש רגע קטן ששומעים את קריסטין".
מה את כבר יודעת על הקשר בין זיכרון לתנועה?
"ברגע שהצלחתי לנסח שבזה אני מתעסקת בשנים האחרונות ובטח בעתיד הקרוב, הבנתי כמה הפנמתי את זה כילדה באופן שגדלתי כבת אדם, כאסטרטגיה של שכחה. יש משהו בלחיות פה, בלהיות בת לאמא שמשפחתה ניצולת שואה ורבים מהם לא ניצלו, שדורש מכניזם של שכחה שהוא אנושי והשרדותי אבל גם מאוד ספציפי לכאן. ומתוך זה, בגיל מאוד צעיר, נורא משך אותי המחול. משהו של התגלמות והמחשה כשהגוף הוא הפוך מדיסוציאציה, מהיפרדות או ניתוק - משהו שאני מרגישה שכן נכח לי בחיים.
"מצד אחד החיים כל הזמן נרשמים בנו דרך התנועה שלנו, ומצד שני יש את הפרקטיקה המחולית שמחייבת אותנו לשנן ולחזור על דברים. ודווקא דרך החזרתיות, יש הבטחה לחופש. דרך ההתבוננות שוב ושוב על אותו דבר. בגלל שבמחול הכלי הוא הגוף ולכולנו יש אחד, יש לו את ההרגלים שלו וזה לא משהו שאנחנו יכולים למחוק או להתנגד לו. זה האופן שבו הגוף ממשיך וזה לא אומר שהוא לא גדל ומתפתח. ההתבוננות יוצרת את החידוש. אני רוצה להתבונן איך אני דוחפת את הרצפה ומשם להתחיל לשחק. לא כל כך מתוך רצון לשנות את זה אלא יותר להסתקרן, ומתוך המשחק והסקרנות משהו יכול להתרחב. אין חופש אבסולוטי".
קריסטין, מאי זרחי, צילום: דור פזואלו
"רקדנים יכולים להיות וירטואוזים, אבל קודם שיהיו בני אדם"
דיברת קודם על זה שהעבודה הזו תלויה בגוף ובנוכחות האנושית של עמית. איך את בוחרת את הרקדנים, את אותו אלמנט אנושי שאת עובדת איתו?
"קרה לי כבר באופן חריג שנאלצתי להחליף רקדנית ברקדן אבל האילוץ הזה היה לי מעניין. יש את העבודה שהיא לא קשורה לרקדן או לרקדנית אבל במעבר כן נזקקת פעולת התאמה משמעותית, יחד עם ההכרה שהעבודה עשויה להשתנות ממש. זה גם אפשר לי להגיד: 'זה לא חייב להיות רקדן זו יכולה להיות רקדנית שיש בה איכויות לגמרי אחרות'. אין עם זה בעיה כל עוד אני יכולה לדמיין את העבודה מסתגלת ומשתנה. עמית הרגישה מחוברת לאופן שבו אני חושבת על הדברים. היא יזמה מפגש וכשהתחלנו לדבר הבנו שיש לנו חיבור בעניין.
"אני לא עושה אודישנים לעבודות שלי. לא נוח לי במעמד הזה ואני תוהה איך אפשר בקונסטלציה הזו להרגיש בן אדם, מעבר לרצון שלו להיות טוב או מרשים. אני רוצה שיח וראש פתוח ומחשבה על מה זה מחול ומה הוא יכול להיות".
בגלל זה יש לך חיבה לסולואים או שזה רק נדמה לי?
"זה שילוב של תנאים כלכליים עם הליכה בערוץ אחד, מה שמאפשר תהליכים יותר ארוכים ומעמיקים. זה האופן שבו אני אוהבת לפעול. מה גם שבהיותנו בני אדם, יש לנו אפשרות להוציא על הבמה סובייקטיביות שאני רואה בעיני רוחי. הקהל יכול להתחבר לרקדן או הרקדנית דרך אנושיותם. הם יכולים להיות גם וירטואוזים ומרהיבים אבל בראש ובראשונה הם בני אדם. ובקונסטלציה של סולו או בסטודיו באחת על אחת, זה מאוד נוכח. זה בלתי אפשרי פתאום להגיד 'נעשה ביחד ביוניסון'. חוץ מזה, הרקדן ככלי שיש לידו עוד אחד כמוהו לא קיים בסולו, וזה נעים לי. אבל לא ניסחתי לעצמי שאני רוצה להישאר בסולואים. הייתי רוצה להתרחב ולעשות כל מיני דברים".
קריסטין, מאי זרחי, צילום: דור פזואלו
"ההתעסקות עם הגוף היא מהותית"
בואי נדבר על המעבר מהסטודיו לבמה, מה נדרש? מתי את יודעת שזה מוכן ומה קורה כשנכנס האלמנט של קהל?
"ברגע שיש קהל, זה מצריך אקסטרה שרירים פנימיים של הרקדן או הרקדנית לסמוך על הרגישות והפגיעות, וככה לייצר מרחב יציב שמזמין את הקהל להיכנס לאינטימיות שלהם. יש איזה אינסטינקט רקדני לצאת החוצה ולהרשים, ובעבודה הזו ובכלל בעבודות שלי בשנים האחרונות, הפעולה היא בעצם קצת הפוכה. היא נשארת במרחב האינטימי ושלם, היא מזמינה את הקהל ולשם כך היא צריכה להיות מספיק בטוחה. עם עמית הרגשתי איך בתהליך היא מתבשלת וסומכת יותר ויותר על עצמה, ולומדת את האופן שבו היא יכולה למשוך פנימה.
"מבחינתי, כשהפניתי את המבט והבנתי שנוצר כאן סולו ניסיתי לבנות מהלך שמנסח דבר עקרוני, שאפשר לחלוק אותו ושיכול למצוא את עצמו על הבמה. שיש לזה לא רק משמעות אלא גם משקל. הבחירה להעלות את זה דווקא עכשיו, באורך הקצר שלא ממלא ערב שלם, הייתה גם כי אל מול השאלות במציאות שלנו של 'למה זה חיוני? מי צריך את זה?' הבנתי שזה מה שאני יודעת לעשות. היתה לי תחושה של נחיצות מטורפת. זה אמנם לא משנה את המציאות הנוראית אבל ההתעסקות עם הגוף, עם הרגישות שלו ועם ההתייחסות שלו למרחב, היא מהותית.
"בחרתי גם להעלות את העבודה בחלל שהוא סטודיואי, באנסמבל תוצרת בית של יואב ברתל ואביגיל רובין שכל כך הרשים אותי. הם פתחו את החלל הזה בשנה האחרונה ממוטיבציה דומה של להיות בפעולה ולחלוק אותה. הערב יכלול את העבודה ואז שיחה איתי-איתנו. נחלוק כמה כלים פיזיים שהשתמשנו בהם במהלך התהליך שעוסקים בקשר עם רגישות".
קריסטין, מאי זרחי, צילום: דור פזואלו
"פורסיית' השפיע עליי עמוקות"
מה ההשפעות שלך, על מי את מסתכלת?
"ככל שעובר הזמן אני ממש מבינה כמה ויליאם פורסיית' השפיע עלי. כשלמדתי ברוטרדם באקדמיה למחול היו לנו סדנאות סביב הטכניקה שלו ואז הוא הזמין אותי להיות אסיסטנטית בתהליך יצירה בשנת 2005 בפרנקפורט, כשהוא רק הקים את הלהקה אחרי שהבלט נסגר. ביליתי שלושה חודשים עם הלהקה בעיקר בצפייה ותיעוד של אימפרוביזציה, והגישה שלו מאוד השפיעה עלי. ההתייחסות לעקרונות וניסוח של עקרונות זה משהו שאני קושרת אליו. וגם המון כבוד ומשקל לרקדן. אלה היו עבודות סופר אקספרימנטליות בזמנו, עם המון מרחב של בחירה לרקדנים בזמן אמת וזה נתן לעבודה חיות גדולה שהשפיעה עלי ולקחתי אותה לכיוונים שלי. אופן החשיבה שלו ויצירת קונטקסט רחב למדיום מעבר לצורניות שבאה לידי ביטוי בעבודות שלו, מאוד השפיעו עליי.
"עוד משהו שמאוד מזין את העשייה שלי זו עבודה קולית ונשימתית - תהליך שהחל כשעבדתי עם אמנית הקול מיכל אופנהיים בין השנים 2017-2015 וממשיך בעבודה האישית שלי ובסדנאות שאני לוקחת מזה כמה שנים עם מורה מוזיקאי בשם עמית כרמלי. האופן שבו קול עובר בגוף, התנועה שהוא מאפשר וההתייחסות לגוף ככלי מוזיקלי, הם דברים שמאוד משפיעים על סוג הגופניות והקומפוזיציה שלי".
את רוצה בעתיד להמשיך לעבוד עם להקה?
"להקה היא מוסדית, היא מנגנון, ואני יודעת שכשאני אעבוד שוב עם להקה אני ארצה להכניס אותה לאיזה עולם שממנו נולדת העבודה, ולא מייד לעשות ולגבש תוצר. יש לי הרבה סקרנות לעבוד עם קבוצה אבל אני גם מבינה שאני צריכה תנאים מסוימים. אני יודעת שברמת הניסוח שלי לפני כן אני צריכה להיות יותר מגובשת, ואני רוצה לבחור את הרקדנים ולראות מי מתחבר למה שאני מציעה".
קריסטין, מאי זרחי, צילום: דור פזואלו
"מרגישה שמחה בחלקי"
יש לך יחסים עם מושג ההצלחה?
"יש רגעים של תסכול שעוסקים ברצון לעשות יותר או לקבל יותר הכרה, אבל הלב של זה מבחינתי זה להיות עסוקה רק במחול ולהגיע לעוד קהלים. יחד עם זאת ברגע הזה ספציפית, עם כל מה שקורה, אני מרגישה מאוד צנועה במשאלות. שמחה בחלקי".
מה למדת ממחול שלא יכולת ללמוד באופן אחר?
"למדתי את האפשרויות של הגוף של עצמי, ואיך דרך הגוף ללמוד יחסים עם כל דבר - אנשים, סביבה, רגשות".
אם היית יוצרת מחול שמבוסס על סיפור חייך, מה הייתה תמונת הפתיחה?
"ילדה קטנה לבד בסטודיו, ממציאה תנועות. והתנועה הראשונה תהיה משהו עם יד".
שני המופעים המופע יתקיימו ב- 13 באוקטובר בשעה 19:00 / 21:00
בית אנסמבל תוצרת בית, שביל המרץ 3 תל אביב יפו, קומה 3