זה קרה מתישהו בשנות ה-90. גל של מחזות ישראליים עכשוויים החל להציף את מקבלי ההחלטות בתיאטראות הרפרטואריים ובתוך כך מבוע ראשון מסוגו בהיקף של מחזאות נשית חדשה. ציפי פינס, האישה הראשונה והיחידה שקיבלה לידיה ניהול אמנותי וכללי של תיאטרון רפרטוארי בישראל, ואבישי מילשטיין, מזה שלושה עשורים דרמטורג התיאטרון ומנהלו האמנותי של הפסטיבל מראשיתו, זיהו פוטנציאל והחליטו לקחת את הטרנד לשלב הבא.
 
הסטארט אפ של התיאטרון הישראלי
 
בשנת 1999, על אף ולמרות המצקצקים, נולד בבית ליסין מיזם שיהפוך את מועדון התיאטרון הקטן והשולי שקיבלה לידיה כמה שנים קודם לכן ופעל באולם קטן במבנה הסתדרותי ליד ככר המדינה, לנושא הבשורה של המחזאות הישראלית העכשווית וכתובת לקולות חדשים להתגלות בו.

פסטיבל "פותחים במה", שבשנותיו הראשונות ביקש להוות פלטפורמת חשיפה למחזאיות ומחזאים, הפך בהמשך גם מקפצה לבמאים ובמאיות מוכשרים בראשית דרכם והתווה את הדרך לתיאטרון בית ליסין. בשנתו ה-25 של הפסטיבל, שבו החלו את דרכם וזכו להזדמנות להיחשף ולחשוף גרעיני יצירה עשרות מחזאים ובמאים, אפשר כעת לומר שמדובר בסטארט-אפ.

"זו הייתה דלת סגורה למחזאות הישראלית. ממש על מנעול", אומרת מנהלת בית ליסין שהניחה אבן פינה למה שיאמצו בהמשך מרבית התיאטראות הרפרטואריים בארץ. "בית ליסין היה תיאטרון קטן ומתוק שאף אחד לא הסתכל לכיוון שלו. רצינו לבדל אותו גם כי תמיד חיפשתי את הדרך שלי, ובעיקר כי הבנו את כוחה של המחזאות הישראלית, בלי לפגוע בקלאסיקה. לא שלא היו מחזאים ישראלים, אבל הם היו בודדים. קולות חדשים כמעט ולא קיבלו מקום".

"עד שלא הרמתי את הכפפה, לא הייתה מסורת כזו בארץ" 

יכול להיות שזה עניין של הרגל? כמו במוזיקה הקלאסית, למשל, שהקהל יעדיף, על פי רוב, את הלהיטים המוכרים של המלחינים הגדולים על פני מוזיקה עכשווית?

"זה לא אותו הדבר. לאוזן קשה להתרגל לצלילים חדשים, אלטרנטיביים. כמו שהיה קשה להתרגל ליונסקו או בקט. זה תהליך. הגל הזה של שינוי, של למרוד בקלאסיקה, ליצור ריאליזם, דורש זמן הסתגלות. זה הממסד התיאטרוני, הביקורת, 'מביני הדבר' כביכול, שזלזלו מתוך איזו התנשאות כלפי המחזאות הישראלית. הקהל תמיד אהב לראות את עצמו על הבמה - לשמוע שמות שהוא מכיר, בשפה שהוא מכיר, לצחוק מההומור הישראלי, לראות סיטואציות שהוא מכיר ונוגעות לו, לגעת במה שמצחיק אותנו ובמה שכואב לנו.
 
"אני אומרת שהדרך היחידה להתקדם בכתיבה זה מיומנות ובאותה נשימה, מחזה שנשאר במגירה ולא עולה על במה, לא נחשף לקהל, כאילו לא קיים. רק כשמתחילים חזרות, כשהמילים מדוברות, עוברות התאמה ומתורגמות להצגה, אתה מגלה אותו. יש לנו מגירות מלאות במחזות ביידיש, חומרים שלנו,  שלדאבון ליבי, מעולם לא תורגמו לעברית. אף אחד לא מכיר אותם. זה עניין של מסורת שלא הייתה קיימת בתרבות היהודית, ועד שלא הרמתי את הכפפה, גם לא ממש בתרבות הישראלית".


המוגבלים, צילום: דניאל קמינסקי

ניתנו הזדמנויות – נסים אלוני ומאוחר יותר ה"דור החדש" של המחזאות הישראלי שכלל כותבים כמו חנוך לוין, יהושע סובול, הלל מיטלפונקט

"היו מעטים. אפשר לספור אותם על יד אחת. מי שנתן להם בית היה עודד קוטלר, שניהל אז את תיאטרון חיפה ופתח, למעשה, דלת למחזאות ישראלית. אבל זה היה נדיר, טיפה בים של כותבים נהדרים שמישהו היה צריך לגלות. היום זה נראה טבעי, אבל זה לא היה. להלל מיטלפונקט היה מזל שכבר את המחזה הראשון שלו, שנכתב עוד כשלמדנו יחד באוניברסיטה, העלו על בחיפה כי קוטלר היה שם לתת לו הזדמנות לכתוב גם את המחזה השני והשלישי. ללא קוטלר שהאמין בו, אולי לא היו נכתבים בהמשך 70 מחזות. לכל מנהלי התיאטראות שכבו במגירות המון חומרים ישראלים, מרביתם לא רצו לגעת בהם". 



דתילוניים, צילום: כפיר בולוטין
 
הראשונים שנגעו בקרע הדתי-חילוני
 
כשפינס מדברת על המשכיות, היא מציינת, בין היתר, את הטרילוגיה של שמואל הספרי, מפסגות יצירתו ומראשוני הכותבים שנגעו בקרע שבין הזהות הדתית-לאומית לזהות החילונית. המחזה הראשון בטרילוגיה – "קידוש", עלה אמנם עשור קודם לכן בתיאטרון הקאמרי בהפקה שזכתה בפרס התיאטרון, אך הייתה זו פינס שנתנה במה לשני המחזות העוקבים - "חמץ" ו"שבעה" – שהופקו במקביל כאירוע תיאטרוני שזכה להצלחה רבה.

שבעה, צילום: רדי רובינשטיין


עם ענת גוב בתיאטרון הקאמרי ועדנה מזי"א בתיאטרון, פינס, כאמור, זיהתה מומנטום והרימה את הכפפה. בפורמט המוקדם של פסטיבל "פותחים במה", בניהולו של מילשטיין, העלה תיאטרון בית ליסין על במתו עשר קריאות מבוימות מול קהל וועדת שופטים שבחרו את שלושת המחזות הטובים מתוכם, שהוצגו בגרסת כיס שנה לאחר מכן ביום אחד בזה אחר זה.

"באכסנייה הצנועה הזו החלו את דרכם מחזאים רבים ונולדו יותר מ-300 מחזות, שהפכו, בהמשך, לשלאגרים בבית ליסין, בתיאטרונים אחרים וגם בחו"ל, בהם "מקווה" מאת הדר גלרון, "החולה ההודי" מאת רשף לוי, "המוגבלים" מאת גור קורן, "נדל"ן" מאת רוני קובן, "הגלולה" מאת רוני סיני, "דולפינים" מאת מאיה שעיה ואחרים. 



הגלולה, צילום: כפיר בולוטין
 
"ההתאבדות הקולקטיבית הוכיחה את עצמה"
 
"פותחים במה" זה פסטיבל שניתן להגדיר כאירוע קאמרי, כלומר מלכתחילה לא מדובר בפרויקט שובר קופות שסוחף קהל גדול. ובכל זאת אתם מתעקשים על קיומו גם בתקופות קשות של פיגועים, קורונה, מלחמות.

"כי זה חשוב. תראי, כדי שיהיה לנו שקספיר, צ'כוב, מולייר או טנסי וויליאמס וארתור מילר, צריך לאפשר לכותבים זמן לצמוח. לאנגלים יש מסורת של כתיבה דרמטית, זה לקח 400 שנה. קל יותר לתת לכותבים צעירים הזדמנות כשמדובר בקריאה מבוימת וכך לגלות את היכולות שלהם. זה נכון גם לגבי במאים צעירים כי בסוף, לצד הכישרון, במאי צריך גם יכולת להנהיג.

"לתת הזדמנות ליוצרים ובמאים צעירים שחולמים לעבוד בתיאטרון, זה לקחת סיכון וכיוון שבישראל יש מעט מאד תיאטראות והתיאטרון ניזון משאריות של שאריות כשכל שנה מאיימים עלינו בעוד ועוד גזרות וקיצוצים, לא ממהרים לקחת צ'אנס על מישהו שרק גמר לימודים ואתה לא יודע איך הוא יתפקד מול 20-30 שחקנים, יוצרים אחרים, אנשי צוות והפקה.
 
"לפני שיאיר שרמן ביים לראשונה בבית ליסין ומאוחר יותר הפך לבמאי הבית של התיאטרון, הוא ביים בבתי ספר למשחק. בבית ליסין נפתחה לו הדלת לתיאטרון הרפרטוארי, אבל הוא בא עם ניסיון קודם. עם עידו רוזנברג, שבא עם מעט מאד ניסיון, זו הייתה על פניו התאבדות קולקטיבית כשהחלטנו לתת לו לביים את 'אפס ביחסי אנוש', אבל זה הוכיח את עצמו.

"במובן זה, 'פותחים במה' זה שלב בדרך שמאפשר לזהות ולממש פוטנציאל. יכולות להיות טעויות, אני לא אכחש, אבל תיאטרון זה ניהול סיכונים. אתה אף פעם לא יודע מה יצליח ומה ייכשל. אתה יכול לשער, אבל אתה לא יודע בוודאות. העובדה היא שבפועל יצאו מפה לא מעט כותבים ובמאים". 



ציפי פינס, צילום: דור מלכה
 

"מחזאות חדשה חשובה לא פחות מקלאסיקה"

"בוודאי. מילשטיין מנהל את הפסטיבל ואת בית הספר. זו עבודה לחלוטין שלו. לכתיבה לתיאטרון חוקים  משלה ואבישי מקנה לכותבים את הידע הנדרש לכך ומלווה אותם מבחינה דרמטורגית משלב הרעיון ועד להשלמת המחזות. אני בין מחזאים ובמאים שפוגשים אותם במהלך התכנית במסגרת סדנאות. אגב, צריך לומר שחלק גדול מן המחזות שנולדו בבית הספר, בהם 'המוגבלים' (גור קורן), 'החופש של ג'קי' (חנית גולי), 'דתילונים' (טל אידיסיס, טל צ'רנובסקי) ו'באבצ'יק' (יהונתן אינדורסקי) הציגו בפסטיבל ולאחר מכן גם בתיאטרון.

"כשמסתכלים על הרפרטואר של בית ליסין, ברורה המגמה. רוב ההפקות הרצות וגם אלה המתוכננות לחודשים הקרובים, כולל עיבודים לבמה מספרים או תסריטים, נכתבו על ידי מחזאים ישראליים. רוב הבימאים, בראשית דרכם או על כל פנים משתייכים לדור הצעיר.

"תראי, קרה פה מהפך מאד גדול. הכתיבה אחרת, יומיומית, בגובה העיניים",  אומרת פינס ומדגישה: "ככל שהזמן עובר, הכתיבה משתכללת ולכן צריך אורך רוח. מחזאות חדשה, בעיני לפחות, חשובה לא פחות מקלאסיקה כי היא קרובה ומקרבת".

אם מדברים על קרוב ומקרב, בואי נדבר רגע על נשים בתיאטרון שגם זו דלת שלאורך כל השנים את פותחת ובפסטיבל השנה זה בולט באופן מיוחד

"זה הנושא שאני הכי אוהבת לדבר עליו. תראי, עברתי דרך מאד ארוכה ומפותלת כדי שיכירו במסוגלות שלי לנהל תיאטרון רק בגלל שאני אישה. לא היו נשים מנהלות וגם במאיות לא היו, למעט נולה צ'לטון. נשים כותבות היו יותר, אבל זה לא שהעלו את המחזות שלהן. סביון ליברכט כתבה 19 מחזות לפני שהעלו לראשונה מחזה שלה בתיאטרון הבימה, אבל בית ליסין נתן לה בית. זה התחיל עם 'סינית אני מדברת אליך' שפיתחנו יחד ולאחר מכן העליתי את כל המחזות שלה. סביון היא דוגמא מצוינת לתהליך צמיחה של ממש כי יש מעט סופרים, מלבדה, שכתבו גם מחזות טובים. על כל פנים לנשים לקח הרבה יותר זמן לפרוץ בתחום הזה וחשבתי שהשנה, גם בגלל שפתאום היו המון מחזות שכתבו נשים או שעסקו בנשים וגם כי בלי למדר גברים, אני בעד אפליה מתקנת". 


סינית אני מדבר אליך, צילום: כפיר בולוטין
 
נשים יותר פרגמטיות
 
יש כזה דבר כתיבה או בימוי נשי?

"שאלה טובה. בכתיבה אני חושבת שהתהליך אותו תהליך, אבל על פי רוב מחזות שכתבו נשים, יותר רגשיים ממחזות שנכתבו על ידי גברים. גם מלאכת הבימוי, בסופו של דבר, זהה, אבל אומר בזהירות, שיש בעבודה עם בימאיות נשים הרבה פחות אגו. נשים באופן כללי יותר פרגמטיות".

אלו ימים מאד מורכבים. שנה מורכבת. זה בא לידי ביטוי בפסטיבל?

"יש עשרות מחזות שנכתבים כעת על ה-7 באוקטובר. אני חושבת שזה מוקדם מדי, שצריך פרספקטיבה, אבל אין ספק שמה שקרה פה מאד משפיע על הכתיבה, גם במחזות שלא עוסקים באופן ישיר במלחמה. אנחנו נעים פה בין ייאוש עמוק לתקווה ואני חושבת שהתנועה הזו בין נקודות קיצון זה מרחב מאד יצירתי כי דרמה מתעסקת בקצוות ובקונפליקטים. על כל פנים, לא העלינו על דעתנו שלא לקיים השנה את הפסטיבל. כותבים ממשיכים לכתוב והקהל צמא לכמה שעות שלא טעונות בחדשות".

בואי נגיד את המילה הגסה – אסקפיזם.

"כן, אסקפיזם, גם כשמדובר בהצגה כמו 'בלוז לחופש הגדול', שאגב החזרות להצגה התחילו הרבה לפני שמישהו דמיין מלחמה. תיאטרון זו אמנות שמציעה חוויה מרוממת רוח גם כשמדובר בנושאים טעונים. ועכשיו, אולי יותר מתמיד, זה לא רק נדרש - זה חשוב". 
 

הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 19-17 באוקטובר 2024 בתיאטרון בית ליסין בתל אביב.  לרכישת כרטיסים