מאור זגורי ושחקני קבוצת הצעירים של הבימה רושמים הישג עם סיפור עכשווי כואב ומרגש
שכבות של נעורים ובגרות
אין סיבה להיות מופתע מההצלחה החדשה שעליה מתנוסס שמו של מאור זגורי, אשר בשנתיים שעברו מיצב את עצמו כיוצר בימתי מקורי ועקבי בשלוש ההצגות המרתקות שביים – "אבסינת" של מגדה פרטאץ' מפולין, ואחר כך, במהלך השנה שעברה, "בתולים" ו"הרדופים" - שתיהן בסמינר הקיבוצים, ושתיהן למחזות שהוא כתב ואף שכלל במהלך עבודתו, בשיתוף עם השחקנים.
המכנה המשותף לשלוש ההצגות ההן ול"מישהו ימות בסוף", המחזה החדש שלו שביים עתה עם שחקני קבוצת הצעירים של הבימה, הוא העיסוק בעולמם של של צעירים – ילדים, נערים ובוגרים בשנות ה-20 לחייהם – המורכב משכבות של שעשועים תמימים, תקוות שאינן מתרצות למציאות, אכזבות כואבות והרבה בדידות.
הפעם זגורי מציב שישה צעירים, בשלושה זוגות, בשלושה סיפורים הנראים כנפרדים, ובהתפתחותם מתחברים ויוצרים רשת מסועפת הנעה על קווי אורך ורוחב של זירה אורבנית, כפי שהתפאורה הפשוטה והחכמה של שני טור מייצגת בקיר הרקע ובמשטח הבמה כמפת רחובות ממוספרים של "עיר", שמאיר אלון היטיב להאיר ולהחשיך את אתריה-סמטאותיה.
הסיפורים ב"מישהו ימות בסוף" מתארים מהלכים קשים בדרך אל נפילה ואובדן, ואת הניסיון לשמור על שפיות, על כיוון, על מטרה, ולהיחלץ ממה שנראה כגורל שאין להימלט ממנו.
אח נושא סוד שולף את אחיו המוגבל מהפנימייה לשלושה ימים של "חיים אחרים"; אחות בכירה עובדת בזנות ומפרנסת את אחותה, נערה החולמת לזכות בנשיקתה הראשונה לפני יום הולדתה ה-17; גבר ואישה נאבקים על הזוגיות שלהם, הוא כנגד פיטוריו, היא כנגד אביה החולה. כאשר הסיפורים צוברים תאוצה ונפגשים, זאת התנגשות עזה, אלימה, שמקיימת את ההבטחה כי מישהו ימות בסוף.
התבוננות עמוקה
זגורי הניע הצגה סוחפת שבה, לצד עיצוב הדמויות, פועלת התנועה שעיצבה מירי לזר, שיחד עם המוזיקה שלה יצרה את התחושה הזו של חיים סואנים, רוחשים בלי הפסקה, דוהרים אל קצה הצוק והתהום לרגליו. לזר, כמו שני טור ומאיר אלון, היא שותפה נאמנה של זגורי ומכירה היטב את הלוך הרוח שלו בטקסט ובמשחק שהוא מפיק.
ואכן, כמו בהצגותיו הקודמות, זגורי מרתק כבמאי של שחקנים שמוכנים להסגיר לידיו את הכמוסים ברגשותיהם, את חוויותיהם האישיות, ולתת בו אמון שיידע לצרוף מהחומרים שלהם את הדמויות הבימתיות שלו. והוא עושה את זה בסגנון ובהתבוננות עמוקה.
את שני האחים, השונים כל כך זה מזה, מגלמים בקשר מצוין תומר בן דוד, המשדר במשחקו כאח הבכור אדם כוח אלים, ובהדרגה חושף רוך וכאב ופחד; ודניאל סבג, המרתק בעיצוב רגיש ופגיע של האח הצעיר ג'ו, שמבעד לניתוק שלו עולה היכולת המיוחדת להתחבר, להבין ולהרגיש את הכאב של האחר.
ורד פלדמן ונלי תגר מעצבות בשלמות את שתי האחיות, לולי הבכירה, האפוטרופסית, וניקו הצעירה, המסתגרת-מפוחדת. פלדמן היטיבה ליצור את התחושה שככל שהיא זקוקה לאהבה, יכולתה להעניק אותה מוגבלת. תגר מצליחה ליצור בעוצמה את התחושה של חרדת ההתבגרות, ואי האמון שלה ביכולתה לשאת את עול המציאות המצפה לה.
יפית אסולין ומני פלורנטין קורעי לב כבני הזוג ירדנה ובנצי, המגיעים אל קו השבר האישי והזוגי. אסולין מצוינת במבוכתה הראשונית, בתלות שלה בחובתה לאביה ובתקוות הנכזבות בבנצי. פלורנטין מגיע לעוצמת משחקו הכובש כאשר הוא מבין כי פיטוריו ממקום העבודה כרוכים גם בניפוץ הזוגיות.
"מישהו ימות בסוף" של זגורי בהבימה היא הצגה הנכנסות עמוק ובעוצמה לנבכי עולם צעיר הנע על פסים לוהטים של חלומות ותקוות, אל תהומות של ייאוש ושל מוות. יצירה מקורית וחשובה במרקם התיאטרון הישראלי.
22/03/2010
:תאריך יצירה
|