להקת התיאטרון גקו מאנגליה הצליחה למחוק מיצירתו של גוגול את הטקסט ואת האנושיות
ניפוח קרקסי מתיש
אחת הציפיות הגדולות בלוח המופעים של פסטיבל ישראל השנה הייתה זו הקשורה בהעלאת גרסה מיוחדת של "האדרת", סיפורו האנושי הנפלא של ניקולאי גוגול, הסופר והמחזאי הרוסי בן המאה ה-19, שיצירותיו כוללות את המחזות "רביזור" ו“שידוכין", והפרוזה המיוחדת שלו כוללת את הרומן "נפשות מתות".
את הגרסה הבימתית האורחת בפסטיבל מעלה תיאטרון גקו, מלהקות התיאטרון הפיזי המובילות בעולם כיום. הלהקה נוסדה באנגליה בשנת 2001 על ידי עמית להב, ישראלי החי בלונדון, יחד עם הבמאי אל נדג'ארי, ובתשע השנים האחרונות פיתחו השניים סגנון תיאטרלי פיזי ייחודי שצבר מוניטין בינלאומי, החוקר את מהות התנועה ודורש אתלטיות רבה, מגע גופני וכושר סיבולת. הפקות התיאטרון עטורות הפרסים Taylor’s Dummies, "המירוץ" ו"הערבי והיהודי" סיירו עד כה ביותר מ-15 מדינות ברחבי העולם.
להב, המנהל האמנותי של התיאטרון ובמאי "האדרת", התנסה בסגנונות תיאטרליים שונים ושיתף פעולה עם אמנים כלינדזי קמפ, סטיבן ברקוף וקן קמפבל. הוא הוזמן על ידי ה-Lyric Hammersmith לערוך עיבוד לסיפורו הקצר של גוגול, שאותו לא קרא לפני כן, על הפקיד העלוב אקאקי אקאקייביץ' בשמצ'קין, שכל עולמו הרגשי מתמקד באדרתו, ומשניטלה ממנו באו גם חייו אל קיצם.
מתוך "האדרת". צילום: יח"צ
אם לסמוך על עדותו של להב, קריאה אחת בלבד הספיקה לו כדי לדעת מה תהיה הגרסה הבימתית שלו לסיפור – הצגה שתמיר את הקשר עם האדרת לסיפור אהבה בין אקאקי לחברתו לעבודה, ותספר זאת כקומדיה פיזית מאוד, בתנועה וללא מילים. ואם אמנם כך היה, ואם התוצאה המועלית עתה בפסטיבל ישראל – ובקרוב גם בפסטיבל הפרינג' באדינבורו - הרי שמדובר בתופעה מרתקת בפני עצמה של נס יצירתי.
ודאי יהיו מי שיחתמו על ההגדרה הזו, וכבר נכתבו באנגליה ביקורות מהללות, אחת מהן האומרת כי ההצגה היא "ערב מרגש ומבדר", ואחרת, בסאנדיי טיימז, שהצגת "האדרת" היא מצמררת ו"חלום בלהות מותח וסוריאליסטי".
לטעמי הביטוי "חלום בלהות" מבטא נאמנה את מה שלהב והמוזיקאי דייב פרייס עוללו במשך 70 דקות לסיפורו של גוגול. הם הוציאו ממנו את הנשמה האנושית, ותחתיה יצרו מופע עוועים מתיש למדי, הנשען על שכלולים ופעלולים של תפאורה המשתנה באמצעות קבוצת השחקנים – שראויים כשלעצמם למחמאות – ועל רקע מוזיקה רעשנית.
מתוך "האדרת". צילום: יח"צ
יש בהחלט כמה תמונות יפות, אפילו מרשימות – בעיקר אלה של חדרו הקטן של אקאקי – אך הן מחווירות תחת בליל הקולות היוצאים מגרונם של השחקנים, והמאמץ הניכר של הבימוי לבטא "מתוך עולמו הוויזואלי, הפיזי והמטאפורי של תיאטרון גקו" את העולם האנושי הצנוע והאפור של אקאקי. והתוצאה המצערת היא ניפוח לממדים קרקסיים ומתישים של הסיפור.