חלום של אנשים טובים

"מחול שלם" הוא מרכז למחול עכשווי שהוקם ב-2002 על ידי עפרה אידל ורובי אדלמן  מתוך רצון למלא את חלל היצירה המקורית בירושלים. ב-2006 נוסד במסגרתו הפסטיבל השנתי המתקיים מדי דצמבר.

הפסטיבל נולד במטרה לתת במה ליוצרים בירושלים והפך לארוע מחול המושך אליו רקדנים וכוראוגרפים מהארץ ומחו"ל ומאפשר במה להופעות בכורה ייחודיות.

מאז הקמתו השתתפו בו בין היתר עידו תדמור, אנסמבל בת שבע, טליה פז, רננה רז וסהר עזימי. בהמשך קיבל הפסטיבל ממד בינלאומי והופיעו בו הרכבים ממדינות שונות ובהן הולנד, גרמניה, דנמרק, יפאן ושווייץ.

במסגרת הפסטיבל  השביעי השנה, יועלו ארבע עבודות של יוצרי עמותת הכוריאוגרפים, במסגרת תחרות ליוצרים  צעירים יועלו שמונה יצירות חדשות של כוריאוגרפים מישראל, מופע אורח מחו"ל, של היוצר והרקדן אורח נייג'ל צ'ארנוק, וארבעה מופעי מחול בבכורה בליווי האמנותי של שלמה פלסנר. 

כבר בהתחלה כשאנחנו נפגשים מקפיד פלסנר לומר שבעצם רובי אדלמן ועפרה אידל הם אלה שמנהלים אמנותית את הפסטיבל, והם גם אחראים על הכל מא' ועד ת' והוא רק מלווה אמנותית ערב אחד של הפקות מקור בכל הפסטיבל הגדול הזה.

"זו הפעם השנייה שאני משתף פעולה עם מחול שלם. פעם ראשונה הייתה ב-2008. אז לא הרבה ידעו על הפסטיבל ולכן לא רבים נענו לקריאה. השנה הגיעו עשרות כוריאוגרפים מכל הארץ כדי לנסות להיות חלק מהפסטיבל הזה. זה ממלא אותי שמחה לראות שכאשר אנשים טובים מתעקשים על חלום הוא מתגשם. זה באמת מדהים מה שקרה לפסטיבל הזה".

עפרה אידל ורובי אידלמן, "מקימי מחול שלם" (צילום: סשה אנגל)

קונספט של שבט

קראתי עליך קצת לפני שנפגשנו ואתה עושה הרבה מאוד דברים: אתה שחקן, רקדן, תסריטאי ובמאי ומייסד הקבוצה העצמאית ״תיאטרון כאן״ ("רעב", "נשי טרויה", "כלבים") ביחד עם בן זוגך עידו בורנשטיין. אז בסופו של יום מי זה באמת שלמה פלסנר?

"איזו שאלה... את מבקשת ממני צלילה ישירה לתוך ה'הארד קור'. אני חושב שמכל הדברים בעולם אני בן אדם. אצלי בבית של ההורים הדבר הכי חשוב היה 'להיות בן אדם'. וזה מבחינתי כולל בתוכו את כל שאר הדברים: זה איך שאני מביים, איך שאני אבא, איך שאני בן זוג ובאופן שאני מנהל אמנותי".

אז מה זה אומר בשבילך להיות בן אדם?

"אני חושב שזה אומר קודם כל כבוד לזה שמולי, זה אומר אמפטיה, הקשבה. זה אומר אהבה בסיסית ופשוטה לאנשים, בגלל זה אני גם מוצא את עצמי בתחומים האלה כי אני אוהב אנשים. אני אוהב את כל המורכבות הזו באנשים ובחיים זה מסקרן אותי ומרתק אותי. החיים שלי נעים בין המשפחה למקצוע ואני מאוד מסור לשני הדברים. מאוד. המשפחה והילדים הם באופן ברור תמיד במקום הראשון, ואני מאוד מחובר לאבהות שלי ולבן זוגי".

אתה נשמע יותר מאשר אדם זוגי אדם מאוד קהילתי

"זה נחמד שאת אומרת את זה. אני מסכים. באמת לכל מקום שאני בא לעשייה אני מנסה באופן טבעי ליצור קהילה. כשניהלתי את אינטימדאנס נוצרה שם חוויה קהילתית. בכל הצגה יש קהילה אמנם באופן קטן אבל נוכח. אני לומד עכשיו הנחיית קבוצות וזה משהו שהוא לגמרי חלק ממני. אני בכלל חושב שהקונספט של שבט, שבטיות יש בו משהו שאני מאוד מחובר אליו ומאמין בו. המשפחה שלי היא סוג של קהילה קטנה.   
 
"יש לי בן בשם רועי שנולד בהורות משותפת עם פרטנרית שהיא כיום נשואה ויש לה שני ילדים נוספים חוץ מהילד המשותף שלנו. בן הזוג שלי עידו בורנשטיין מוגדר כהורה נוסף ויש לנו גם את נועם שעידו ואני מגדלים במסגרת הורות משותפת, והכל מעוגן בתוך חלוקה שיוויונית של חצי חצי בהכל. קהילה לכל דבר". 
 
"אני מחפש את הנרטיב גם במחול וגם במשחק"
 
מה זה אומר להיות מלווה אמנותי?
 
"בשבילי ליווי אומנותי של תהליך יצירה הוא קודם כל הקשבה. הקשבה ליוצר ולחיפוש שלו. הקשבה לדרך בה הוא בוחר לבטא את עצמו. ואז לשקף לו את זה ובכך לאפשר לו לדייק את האמירה שלו ואת השפה התנועתית והבימתית בה בחר. זה לאפשר ליוצרים לגלות את עצמנם מחדש, לפרוץ את הגבולות שלהם, לשנות דפוסים מעכבים ולעמוד אותנטיים".
 
אתה מלווה אמנותית גם שחקנים וגם רקדנים ומכיר מקרוב את שני העולמות, יש הבדל בין השניים?
 
"ההבדל הגדול הוא שמחול הוא עולם של תנועה ואצל שחקנים זה קודם כל הטקסט או הדמות. הדומה הוא שגם במחול תמיד יש נרטיב גם אם זה נרטיב של קומפוזיציה או של השפה התנועתית ויותר ויותר יש נרטיב במחול שהוא גם סיפורי. כשאני מלווה אמנותית מישהו אחר אני קודם כל מנסה להבין את הראש שלו את החיפוש שלו, להבין לאן הוא חותר, ומשם אני מנסה להרתם לדייק את הכיוון שלו.

"אני מחפש את הנרטיב גם במחול וגם במשחק. אם אני מכיר את היוצר שאני מלווה הרבה שנים אז ההתייחסות בכלל היא דיאלוג מתמשך. אני מאמין שכל עבודה צריכה לקחת אותנו עוד צעד לאתגר אותנו להגיע לעוד מקום, לא להישאר במקום שהיינו בו כבר וזה בדיוק אותו דבר במחול או במשחק".

איך בחרת את העבודות לערב הזה?
 
"בחרתי את העבודות היותר ראויות בעיני. את אותן עבודות שבמה שהן הביאו היה פוטנציאל לתהליך ושהיוצרים שלהן היתה מוכנות לדיאלוג. אין מה לעשות אנחנו רק בני אדם ויכול להיות שאם היה יושב שם מישהו אחר אז טעמו היה אחר".
 
ספר על תהליך העבודה עם היוצרים, מה מחכה לנו בערב הפקות מקור?
 
"יש בערב הזה שלוש עבודות שמתעסקות במערכת יחסים זוגית בין נשים ישראליות וגברים שהגיעו לכאן מחו"ל ויש עבודה אחת שהיא קבוצתית והיא פחות סיפורית יותר מופשטת והיא מתעסקת בדיאלוג עם קיר. לכולם יש באיזה שהוא אופן יכולות משחקיות בערב הזה.
 
"אני אתחיל בעבודה 'שבור בסדר שבור בסדר' של מיכל מועלם וג'יאנאלברטו דה פיליפיס בן זוגה. עם מיכל זה רומן ארוך שנים כי גם רקדתי איתה אצל ליאת דרור ניר בן גל. זה היה מרתק כי העבודה החלה להיבנות כשמיכל היתה בהריון ויכולתי לראות בעבודה את הרכות את הזהירות היה שם משהו מאוד מדוייק לזמן ההוא אבל גם היה לי ברור שאנחנו במקום אחר. ועבודת הליווי שלי היתה בעיקר לעזור להם להבין מה הם מחפשים עכשיו".


מיכל מועלם (צילום: ג'טה ריברי)
 
אז החזרת אותה להיות ג'ינג'ית?
 
"בדיוק. אמרתי נחמד, הריון, ילד, אבל איפה הג'ינג'יות? והם לקחו את זה לתוך היצירה והשינוי היה מדהים. הם קיבלו אישור להשתחרר משם וזה מאוד השפיע על התנועה. בכלל הכנות בעבודה שלהם מפעימה אותי. ההתמודדות של זוג עם ילד שנכנס למערכת שלהם השינויים ההתמודדויות החדשות המי נמצא עכשיו נוכח במציאות היומיומית שלי כיוצר או יוצרת והמוכנות שלהם להביא את זה לבמה זה דבר שיש בו הרבה מאוד כוח.

"Off-line זו עבודה של נדר רוסנו ורוקדת איתו עדי וינברג. את נדר אני מלווה אמנותית הרבה זמן ולפרזנטציה הוא פתאום הביא משהו חדש שעוד לא ראיתי וזה מאוד ריגש אותי. הוא הצליח לזהות איזו שהיא תנועה סיזיפית שהצליחה להביא איתה את היומיום השוחק. לנדר ועדי היתה ממש התאהבות בתנועה הזו והיה רגע שהם היו צריכים לאבד את זה בשביל לחזור. 

 
יצירה מאת נדר רוסנו (צילום: תומר אפלבאום)

 
 מרים אנגל ובן זוגה סרגיי שאמוטה מעלים את 'חו"ליות'. מרים שהתה בחו"ל 10 שנים אבל דווקא את בן זוגה שנולד בבלרוס היא פגשה כאן. לסרגיי יש תיק שהוא נושא על הגב שמצד אחד זה גם מה שאתה נושא איתך ומצד שני זה הבית. תנועתית לא הרגשתי שיש צורך להתערב אבל בחלק של הסיפור היה צריך לדייק. פתאום אתה מגלה שלכל אחד יש סיפור אחר וצריך להחליט אם מקבלים את שני הסיפורים או מאחדים אותם לסיפור אחד. וזה מקסים כי כשאתה מדייק, אתה מיד רואה נפח אחר על הבמה, איכות התנועה הופכת אחרת.
 
אם אני מבינה נכון אתה אומר שלנרטיב ברור יש השפעה מכרעת על התנועה?
 
"כן. אחרת, אני לפחות, רואה טישטוש בתוך הכוריאוגרפיה. אפילו הזרימה והכיוון שהעבודה הולכת בו מושפעים מזה".
 
אז מה קורה כשהמחול הוא אבסטרקטי?
 
"העבודה הרביעיתבערב של דפנה הורנצ'יק, 'קטע קיר', היא באמת עבודה  יותר מופשטת שמנסה  לבדוק את אפקט הדו-מימד על במה. הבעיה הגדולה היתה שהיא היתה בחו"ל אז הדיאלוג בינינו היה דרך מיילים. וזה היה ליווי פחות צמוד".
 
ואתה חי עם זה בשלום?
 
"אני חי עם זה בשלום בגלל שיש לי את הנטייה לחיות בשלום עם המציאות. למדתי להגיד לעצמי בוא נראה לאן הדבר מוביל כשהוא לא קורה באופן אידי  אלי. אלה היו נתוני הפתיחה ובחרנו בזה בכל זאת, ויש טוב ורע בכל דבר ויותר מלחיות עם זה בשלום או לא אני מאוד מאוד סקרן. זו הייתה למידה חדשה מבחינתי".

מרים אנג'ל (צילום: תומר אפלבאום)
 
"לא לדעת זה לא בהכרח אומר שאני אבוד"
 
במה שונה זווית ההסתכלות שלך כמלווה אמנותי?
 
"בתור מלווה אני מרגיש שיש הרבה מאוד דברים שאני לא יודע. הרקדנים בתוך תהליך בתוך הגוף של עצמם. אז גם אם משהו היה לי ברור אני צריך להבין מה יש. לשוחח שיחה עמוקה לתוך היש הזה שידוע ליוצר אבל נעלם ממני. לפעמים מילה אחת קונקרטית שלי כמלווה יכולה לסדר עבודה שלמה.
 
"כיוצר אני מאוד אוהב ללוות ואני כל פעם מופתע מכמה אפשר לסמוך על התהליך עצמו. שום דבר לא הולך לאיבוד ואם משהו שהיה בתחילת התהליך והוא צריך לחזור הוא יחזור, ואם אתה עובד נכון-מצד אחד אתה לא מתאהב בחומרים שלך ומצד שני אתה עובד מהתשוקה שלך אז זה קסום ומרתק". 
 
הכל נשמע טוב ויפה אבל בכנות כמה אתה באמת מעז לא לדעת כמלווה אמנותי?
 
"זה מרחב בעיני לא לדעת. לא לדעת זה לא בהכרח אומר שאני אבוד. אני אנסה להסביר את זה מהמקום של הבמאי כי שם זה יותר מובהק לי. אני כבמאי בא ממקום שלא יודע אבל החוויה של זה שעומד מולי היא כאילו אני בדיוק יודע מה אני רוצה. ברור שמשהו אני יודע, ולפעמים אני שם אותו בצד או בסימן שאלה, בטח כשאני בא כמלווה אמנותי.
 
"בכלל אני מרגיש שתפקידי שם הוא לשים את עצמי בצד, להיות כלי שדרכו צריכים לעבור ולזרום כל מיני דברים. לפעמים כשאתה מאוד יודע כלום כמעט לא קורה. יש בזה עמדה כוחנית שמבטלת לעיתים את מה שיש בו ערך".

אתה עדיין משחק? רוקד? איפה התשוקה שלך נמצאת היום?
 
"אני לא רוקד בגלל שאני חושב שאני לא יכול לעשות את זה וגם לביים - צריך לשמור על כושר פיזי יומיומי. אם אתה לא שם אתה לא יכול לרקוד. וגם במשחק יש את החלודה הזו, אם פעם אני ארצה לחזור לשחק זה לא יהיה כלאחר יד.
 
"יש מקצוע של שחקן ויש מקצוע של רקדן ויש מקצוע של במאי. אני רואה איך אני מתמקצע כבמאי או כמנהל אמנותי ושאר הדברים אני מניח שאם הייתי מנסה היו מגיבים אלי יפה והייתי נהנה אבל זה לא מספיק. אם אני אבחר לחזור לזה אני אצטרך להכנס לזה מחדש בהתכוונות מלאה.
 
"היום אין לי ספק שבימוי זה המקום שלי, זה הדבר שמרתק אותי וממלא אותי ועושה אותי מאושר. ככל שהשנים עוברות אני מרגיש שלעמוד על במה הופך למקום לא קל, יותר ויותר אני רוצה להיות מאחורי הקלעים ובימוי זה הרבה יותר אני". 
 
פסטיבל מחול שלם ייערך בין התאריכים 9-5 בדצמבר 2011 במרכז ז'ראר בכר ובאולם הקרנף בשכונת מוסררה בירושלים. מקבץ הפקות המקור יעלה ביום חמישי, 8 בדצמבר ב-21:00 וביום שישי, 6 בדצמבר ב-13:00 בבית מחול שלם.  לרכישת כרטיסים מוקדמת: ticketcenter.co.il. טל': 03-5106065.