בשביל מה להמציא מלחמה?

מצד אחד, המחזה המוזיקלי "סווינג", הוא אסקפיזם טהור. להיטי עבר גדולים, תפאורה טבולה בדקדנס צבעוני לא מכאן, תלבושות מסמאות עיניים, קלחת של ריקוד ותנועה, עלילה שמתרחשת לפני יותר מ-80 שנה, בידור עשוי כהלכה. מצד שני, אף אם לא התכוונו לכך בלידת הרעיון ועם תחילת העבודה, ואירועי ה-7 באוקטובר נכפו על הפקת תיאטרון חיפה תוך כדי יצירתה, הניסיון לקיים שגרת חיים בימי מלחמה (גם בעבודה על ההצגה, גם בהתרחשותה הבימתית) הוא כבר עניין מולד, גני, ב-DNA הישראלי. ואכן, לא צריך להמציא מלחמה בכדי לעכל את הרעיון שמאחורי "סווינג". איך אנשים – נשים במקרה זה, אבל לא משנה המגדר - מצליחים לחיות ולהתנהל במציאות ובימים של מצוקה קיצונית. מלחמות חיות אתנו ולצדנו משחר ההיסטוריה והצורך "לאלף" אותן הוא קיומי במיוחד במקרה שלנו, של הישוב העברי-יהודי בארץ ישראל.

במחזה הראשון שלה למבוגרים, המחזאית והבמאית צביה הוברמן, לשעבר המנהלת האמנותית של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער והמנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים, צוללת לשלהי תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, על מנת לבדוק כיצד נשים מנסות להחזיק ראש מעל המשברים והסערות ולהתפרנס למחייתן כשסביבן ייהום הסער.

אמנם עידן מודרני, אבל יותר משהן "חזקות" כנשות "ליזיסטרטה" של אריסטופנס, שכופות סיום מלחמה באמצעות השבתת קיום יחסי מין, הן מותרות כ"קישוט" של אירוח גוד טיים, אך "עגונות" בהיעדר גברים מקומיים, ובה בעת אסורות במגע עם זר כובש או אורח. 



סווינג, תיאטרון חיפה, צילום: כפיר בולוטין

סוף טוב לא יוצא מזה
 
עלילת המחזה מתמקדת בבית קפה תל אביב גנרי בשם "ריץ" (השאול מ"Puttin’ on the Ritz", להיטו בן המאה כמעט של ארווינג ברלין, שמעטר את פתיחת ההצגה) של 1942. המקום, שבערבים לובש דמות של מועדון לילה או קברט, מעלה מופעי בידור מבוססים על להיטי אותם ימים ומשחזר סצנות מסרטי קולנוע של אותה תקופה. ככזה הוא משמש כמקום למפגשים עסקיים ולמפלט בידורי בעבור קצינים בריטיים שמשרתים בארץ, סוחרים ערבים עשירים, גרמנים ממושבות הטמפלרים וליהודים שהצליחו להימלט מאירופה. הנאמברים המוזיקליים, הוויזואליים מאוד, הם רקע ואולי מסך הסתרה לחיים בצל מלחמת העולם השניה והתעוררות הלאומיות הישראלית.

זו מאוירת בדמותה של שרה, צעירה מקיבוץ בגליל, שמתגלגלת לעיר הגדולה, לאחר שבעלה הישראלי הביא אותה לפלשתינה, ספק בנישואי תועלת, ספק בנישואין פיקטיביים, וזנח אותה עם ילדה בת שלוש. העגונה (דנה מיינרט) מחפשת אותו, את עצמה וגם פרנסה למשפחתה ב"ריץ", שכבר מפוצץ ביופי ובזוהר נשיים, של מארחות צעירות ממנה, שתפקידן לשאת חן בעיני אורחיו הגברים של המקום: כוכבת הרביו, הזמרת הראשית רשל (מיי פיינגולד) שהיא גם מנהלת המועדון מטעם הבעלים, וארבע רקדניות-זמרות – אלה רוזנצוייג, אלונה טננבאום, עופרי סלומון ועמית קפון (בדמות א-מגדרית ששמה יסמין).

שרה נקלעת לסבך של קשרים ויצרים. מצד אחד, הקונפרנסיה הרמן (דניאל סטיופין, כוכב "קופה ראשית"), הוא בן זוגה לשעבר, עוד מאירופה; מצד שני, ארנסט ולנברג, הבעלים הארי של ה"ריץ" (אבישי מרידור), מחזר אחריה וכובש אותה; ומצד שלישי, "בעלה" צבי (תום גרציאני) צץ לפתע וסוחט אותה לסייע לו בשליחות המחתרת העברית. ואף שכל ההתרחשות נעשית מתחת לאפו ולמול עיניו העצומות לרווחה של קצין בריטי (גבריאל דמידוב), סוף טוב – עם אינטריגות, בגידות והלשנות - לא יוצא מזה.

ססגוני ומרהיב
 
כבר פגשנו סיפורים דומים במחזאות הישראלית העכשווית, אלא שהוברמן מצליחה לשדך ולמסמך את העלילה, בקלילות ובשטף, עם ההיסטוריה התל אביבית ועם חיי הבידור והרגלי הבילוי של אותם ימים. על הדרך נשזרות במחזה אמירות מרומזות ואירוניות, וגם ישירות ודו-משמעיות, על "המצב" בישראל הנוכחית, שספק אם נועדו מלכתחילה, אבל הן נדרשות ואף מתבקשות כדי להצדיק את העלאת ההצגה בעת הזאת. מ"איזה מזל שיש מלחמה" ו"עכשיו, עם כל מה שקורה באירופה"; דרך "רק העסקים חיים כאילו כלום", ועד "במלחמה כולנו בני ערובה" ו"...כל דבר הוא קלף מיקוח". וגם אמירת הבדיעבד של מנהלת ה"ריץ", בסיום המחזה: "יש לי תחושה שכולנו נתגעגע אליהם (לבריטים)", היא חוכמה לאחר מעשה שדי נהוגה במחוזותינו.

כבמאית יוצרת הוברמן קפסולת זמן תקופתית אמינה. בזכות ליהוק מוצלח של צוות שחקנים-מבצעים מסור ונלהב (בהמשך) ולא פחות בזכות שיתוף פעולה עם צוות מעצבות צעירות ומבטיחות. שירה וייס אחראית לתלבושות ססגוניות ומרהיבות, שניכרת בהן השראה קולנועית של פעם, אבל הן עדיין מפתיעות ומסחררות בשפע דמיון ויצירתיות. חגיגה לעיניים. ולא רק של הנשים. גם הגברים מתהדרים בחליפות להתקנא. טליה אוטולונגי עיצבה תפאורה תקופתית, סטייל מועדוני לילה אמריקאים "עתיקים" של ניו יורק ו-וגאס, בשילובי זכוכית, עץ ובד.

אמנם נראה קצת דחוס וצפוף על במת בית החייל בתל אביב, אבל עדיין הבמה רחבה דיה (ובאולם הבית בחיפה על אחת כמה וכמה) לאפשר את התנועה, בכוריאוגרפיה אנרגטית ושוצפת של מיכל שי. מעצבת ותיקה יותר, קרן גרנק, נהנתה מן הסתם להשתעשע ביצירת אווירתו הפתיינית ועם זאת הנכלולית של מועדון הלילה, במקצועיות המדויקת והנקייה האופיינית לה. 


סווינג, תיאטרון חיפה, צילום: כפיר בולוטין
 
להיטים על-זמניים
 
יחד עם זאת, לבו של "סווינג" (ששמו מתכתב עם סגנון מוזיקת הג'אז הפופולארית בשנות ה-20 עד ה-40 של המאה הקודמת, וריקודים - כצ'רלטון וג'ייב – שהתפתחו לצידו) הוא תריסר היצירות המוזיקליות שמשמשות אותו כקולב וכשלד לעלילה, כשהדיאלוגים נארגים לתוכם וממשיכים אותם. מדובר בסטנדרטים ובלהיטי ענק של מצעדי המכירות משנות ה-30, מוזיקה תוססת של ביג בנד, פנינים מסרטי קולנוע מוזיקליים, בביצועים ווקאליים בלתי נשכחים של ווקאליסטים על-זמניים.

נוסף לשיר הפתיחה לעיל, תיהנו לחזור ולשמוע את "I Wanna Be Loved By You" (המזוהה עם שירתה המלחששת של מרילין מונרו), "In The Mood" (של גלן מילר האגדי), "Cheek To Cheek (Heaven)" (גם הוא של ברלין כפי שהיכרנו בביצוע פרד אסטייר וג'ינג'ר רוג'רס), "Bei Mir Bist Du Schon" (בביצוע נהדר, מושלם ביופיו, שכמו מקים לתחיה את מבצעותיו הנודעות האחיות אנדריוס. הלחן, להזכירכם, של שלום סקונדה), "They Can’t Take That Away From Me" (של ג'ורג' ואיירה גרשווין, הדואט הנצחי של לואי ארמסטרונג ואלה פיצג'רלד), "א-יידישע מאמע" (שסופי טאקר הפכה אותו ללהיט של מליונים; הלחן של לו פולק), "I Like You Very Much" (בניחוח ובלוק אקזוטיים, בעקבותיה של כרמן מירנדה האגדית), "Baby Face" רב הקסם והשרמנטיות (ג'ק סמית "המלחש", אל ג'ולסון, ריצ'רד הקטן ובובי דארין), "Get Happy" (שנודע אמנם בביצועה של ג'ודי גראלנד מ-1950 אך זכות הבכורה נזקפת לזכות הזמרת והשחקנית רות אטינג), "Caravan" (מגדולי הסטנדרטים בספר השירים האמריקאי, יצירתם של הפסנתרן דיוק אלינגטון ונגן הטרומבון חואן טיזול).  

וגם  - "אל נא תאמר לי שלום" של טולי רביב שנכתב כמה שנים טובות אחרי זמנו של "סווינג" בעבור להקת החישטרון (של חטיבת גבעתי וסולניתה יפה ירקוני), אולם מתחבר בטבעיות – באופיו, התכוונותו וצבעיו – לרוח המוזיקלית. זה הישגו הגדול של המנהל המוזיקלי אמיר לקנר, שנשאר נאמן להרכב ג'אז אקוסטי (של פסנתר, תופים, קונטרבס, חצוצרה וסקסופון), בעיבודים עכשוויים לגמרי, חיים ונושמים את הרגע, נטולי שמאלץ וסכרין וחפים מנוסטלגיה דביקה. שאפו. 



סווינג, תיאטרון חיפה, צילום: כפיר בולוטין
 
מיי פיינגולד בטור דה פורס
 
הרוב המכריע של הביצועיים הקוליים, ואפשר להגיד ההצגה כולה, מונחים על מיתרי קולה של מיי פיינגולד. אחרי שהלכה לאיבוד מאחורי הקלעים של הקאמרי, תיאטרון חיפה מוצא בשבילה את הטון הנכון. "סווינג" הוא הטור דה פורס שלה. גם בהפגנת יכולות דרמטיות שלא היכרנו בה ובמיוחד כזמרת שמרהיבה עם כל הנשמה והעוצמה שבקולה. לטעמי היא ראויה לכך שהתיאטרון יפיק לה אלבום משירי ההצגה או לפחות יפיץ ביוטיוב את הביצועים המרשימים שלה.

סטיופין משמש עזר כנגדה כזמר (בייבי פייס) וכמנחה רב חן וקסם. מיינרט שמפתיעה לטובה כזמרת וכרקדנית, מעניקה בהתלהבות ובמסירות האופייניים לה, את הערך המוסף הרגשי והדרמטי למחזה. את ההרגשה שזו הצגה של נשים על נשים, מחזקות הדמויות הגבריות שהן יותר סטראוטיפיות ואף קריקטוריסטיות, נשענות על מבטאים וגינונים מאופיינים יותר מאשר על דרישות משחקיות. במיוחד מרידור (כארנסט הגרמני המאופק), דמידוב (כקולונל באנקר הנפוח) ושמעון חאבא (כחינאווי, איש העסקים הערבי האמיד והעממי). אך גם גרציאני (כצבי האופרטוניסט והמניפולטיבי). רוזנצוייג, סלומון וטננבאום נהדרות ואמינות כנערות המקהלה שמוצאות את פרנסתן  כזמרות וכרקדניות. אלא שעמית קפון גונב מהן את ההצגה בדמותה הצבעונית רבת הפנים והכשרון (גם נערת גומי) של יסמין.

שורה תחתונה: מעבר להתייחסות הבדיונית (המבוססת על נסיבות ואירועים) להיסטוריה המקומית, "סווינג" עושה סדר, מכניס היגיון ובעיקר מנגיש פרק חשוב באבולוציה התרבותית שלנו. בידור איכותי וחוויה מוזיקלית משובחת.

סווינג, תיאטרון חיפה. 2 באפריל 2024, בית החייל תל אביב. רכישת כרטיסים