לא מעט אלבומים של להקות ניחתו עלינו באחרונה. צררתי שלוש שמתאפיינות בצבע ברור ובצליל שאי אפשר לטעות בו. שתיים חדשות לגמרי, עם אלבומי בכורה, ואחת ותיקה מאוד, שחוזרת להקלטות אחרי פרידה ארוכה. וכולן, בהגדרה ובצליל שלהן, מתכוונות לעשות שמח וכיף. שום משמעות וכוונה אחרות.
 
"לוס כפרוס". רסטה ואסילי
 (עצמאי)
 
אם רציתם הוכחה לכך שמוזיקה היא שפה בינלאומי ולא משנה באיזו שפה שרים אותה, לוס כפרוס הם דוגמה מצויינת. ועד כמה שזה נשמע מגוחך ומופרך לשמוע רגאיי ברוסית (מן הסתם, באותה מידה שלאוזן רוסית מגוחך ומופרך לשמוע רגאיי בעברית...), זה גם מדליק לאללה, בטמפרמנט, בקצב ובאנרגיות במידות הנכונות. "לוס כפרוס" (שישה צעירים שרובם ככולם יוצאי ברית המועצות) הם גימיק נהדר, אך גם להקה מאוד מוכשרת שעושה כיף, ולא באמת צריך להבין רוסית כדי ליהנות. הגרוב והוייבס עושים את שלהם. גם אם הם נשמעים מחוספסים ועילגים, ולא מדויקים וזורמים.
 
13 רצועות באורך של 50:51 דקות באלבום הבכורה של לוס כפרוס. מרבית השירים (8) הם ברוסית, לחלק מהם תוספות באנגלית, אך הם מצטיינים בפראזות וסלוגנים קליטים בכל שפה, ובלא מעט הומור, כמו שיר הנושא, "פונוס, באבוסי, פרו לובוף" (אודות האהבה), "פיראגי" (עוגיות) או "פוסלדני דוֹיד" (הגשם האחרון, אולי חריג באלבום בצליל שלו, שנשמע יותר בוסה-נובה ברזילאי-פורטוגזי), שלא לדבר על "שימון ביטון" (!), צירוף שמצחיק בכל שפה שאינה עברית.
 
מחמשת האחרים - שניים באנגלית ("גבעה צהובה" ו"מזליקי שכמוני") ושניים בעברית, המפתיעים שבהם: האחד הוא "סי.סי.סי.פי." המתבקש, שמשמש כתעודה זהות חברתית וככרטיס ביקור מוזיקלי ("יאללה, כפרוס/ תשירו שירים ותניפו דגלים/ כי הכל חרטא-ברטא/ והכל קקמייקה...". נהדר, לא?), והשני הוא גרסה משום מקום של "נכון להיום" של אבנר גדסי, שנשמעת כמו נולדה לרגאיי. האחרון, לאו דווקא בסדר ההשמעה, הוא הקטע האינסטרומנטלי "קרלוס כפרוס" שמבהיר סופית שרגאיי היא שפה בינלאומית. לא יצא לי עדיין, אבל אני מוכן לחתום שהופעת הבמה שלהם מדליקה לא פחות.
 
והעברית? נו, באמת. אין לכם מה לעשות, לתפוש עולים חדשים בטעות? לא יפה. הם עושים כמיטב יכולתם.
 
"נערות ריינס". נערות ריינס.
(עצמאי) 

ספק אם "נערות ריינס" תהיה להקה חשובה בדברי הימים של הרוק הישראלי, אבל חשיבותה הנוכחית היא בסוג המוזיקה שהיא עושה: פאנק-רוק בעברית, באנרגיות הרועשות והשמחות שהיא מייצרת ובכיף חסר המעצורים שהיא משדרת. הרוק שלה אינטואיטיבי, חסר עכבות, נטול אחריות אך מלא פוזה, חיובית דווקא, בזכות הגשה תיאטרלית ומודגשת, כאילו היה אלבום הבכורה שלה מחווה לפאנק הישראלי של ראשית שנות השמונים _ רמי פורטיס ו"פלונטר" שלו מצד אחד (גם חלק מהתצלום בדיסק מתכתבים איכשהו איתם, וגם חלק לא מבוטל מהשירים), ולהקת "הקליק" והשירה של דני דותן, מצד שני.
 
באלבום 11 רצועות. 38:03 דקות של רוק פאנק מלא חיוניות שוצפת. הסאונד של "נערות ריינס" הוא בסיסי ביותר, אך מצטיין בצליל גיטרה חריף, צנום, מדויק ומרשים. רועי פרייליך (שירה וגיטרות), גיא גולדשטיין (בס) וניר וטשטיין (תופים) מרכיבים להקת אינדי קלאסית (עם תוספות קוליות חיוניות ומוסיפות המון של גלי אלון וחן אשרוב), שבשיריה משמשים בערבוביה חרמנות, סמים, התמודדות עם גירויים ורדיפת סיפוקים, וגם תובנות של גיל הנעורים ושל יותר מבוגרים ("פעם רציתי להיות חופשי, היום אני רוצה רק אותך" מ"עניין שלך מה בכך"). השירים הבולטים באלבום הם "סמבה", "עורב", "נֹעָלֶה מוסרת", ו"יום ראשון". באלבום הם כיף טהור, מעניין איך הם בהופעות.
 
 
והעברית? אל תטרחו בכלל. אלה ברדקיסטים. מבחינתם לא משנה אם יקראו להם נערות או נהרות ריינס. ספק בעיניי אם הם יודעים מי היה ריינס (ממקימי תנועת המזרחי). לא עושה רושם שהם יודעים או רוצים להבחין בין זכר לנקבה ("הדבר האמיתי") או שזה מטריד אותם בכלל. עובדה שהטקסטים לא מצורפים. זחיחות הדעת לא הולכת עם זחיחות רעיונית לא חכם מצידם.
 
מופע הארנבות של ד"ר קספר. סוףלאטוב.
(עצמאי ) 

זו כבר להקה ותיקה, מהבציר הטוב של ראשית שנות ה-90, שחזרה להקלטות אחרי הפסקה ארוכה, של 13 שנה, עם אלבום חמישי (ורביעי באולפן). השנים הארוכות כמעט ולא פגמו בצליל האופייני של הקספרים, לא בשירת הפאלצט המשותפת של ראשיה, אורן ברזילי ושי להב, לא בסאונד הגיטרות הייחודי של ברזילי ולא בנגינת הקלידים הרוקאבילית של להב. ואפילו לא ביצירה החיונית, הטריה והרעננה, ברוק הפופי הקצבי והמקפיץ ולא ביכולת שלהם להמשיך ולהעמיד להיטי רדיו והופעה, כאילו לא נעדרו מהזירה כל השנים.
 
עשרה קטעים ב"סוףלאטוב", באורך כולל של 33:48 דקות. קצרים ויעילים. באופן מפתיע ולמרות שהם שני יוצרים, מתחת למעטה הקצב והגרוב של אורן-את-שי מסתתר אלבום אישי ומרגש, עם אמירות אישיות וחתיכות חיים - שלהם ביחד וגם רמזים לחיים של כל אחד לחוד, אם תצליחו להפריד. כל שיר הוא מכר ותיק כבר משמיעה ראשונה. למן השיר הפותח, נושא שם האלבום ועד ל"כל הדרכים אל ליבך", הרצועה התשיעית (הקטע האחרון הוא פוסט-רוק, שיר רוק ללא מלים). מ"היא כל הסיפור", "עולם שקט" ו"האש שלה" המתוק, שנשלחו לרדיו, ועד "לילה", הימנון הופעות נהדר. משהו בהדפסה הדיגיטלית של האלבום לקוי, והוא מזוהה על ידי המחשב כ"הו הו" (אלבומם השלישי, מ-1995) והשירים שלו. אך אין בכך לפגום בהנאה מהרוק`נרול הקליל והמענג של הארנבות.
 
והעברית? לא הצד החזק של ברזילי ולהב. העברית שלהם שבורה ומרוצצת, חבולה ומוכה. הם משתמשים בהברות ובתיבות כלבני בניין, עם תחביר חדש משלהם, לבנות מהן שורות, חרוזים ובתים. ולמרות שהשפה רחוקה מלהיות תקנית, חייבים להודות שיש בה בכל זאת איזה חן לא מתבגר, ילדותי ודבילי (שמקבל תמיכה בצילומי הטקסטים בכתב יד על דפי מחברת מקושקשים) שמה-זה מתאים לרוח היצירה שלהם.