מחול - חלום מטאלי

הופעתה של להקת הפרוג-מטאל "דרים תיאטר" אמש במתחם הפתוח בגני התערוכה, סיפקה את הסחורה עד הסוף. שעתיים ורבע של הרעשה מוזיקלית וירטואוזית בלתי פוסקת, לשמחת המעריצים הרבים

נצחונם של המעריצים

כל מי שהיה אמש ברחבה הגדולה שבין הביתנים בגני התערוכה, ראה את אחת ההופעות המקצועיות המשכנעות ביותר שהועלו על במה בארץ אי-פעם.

נכון, "דרים תיאטר" היא לא להקה קלה לעיכול של להיטי אינסטנט קליטים, אבל מי שהתגעגע ליצירות מוזיקה מורכבות וארוכות, ולשילוב של מטאל, פרוגרסיב, בלדות מלודיות קורעות ואפילו ג`אז-פיוז`ן, קיבל ארוחה מוזיקלית דשנה וגדושה.

קהל המעריצים הענק, יותר מ-12 אלף איש, העניק חום ואהבה אין קץ לחמשת החבר`ה, במקור גרעין סטודנטים למוזיקה בברקלי, בוסטון, שיסדו את הרכבם בלונג איילנד ב-1985, בהופעתם ההיסטורית הראשונה בארץ. לסגנון המטאל יש גרעין קשיח רחב נאמן של אוהדים קנאים ומסורים - תופעה כלל-עולמית - שיבואו להופעות של הרכבים מסוג זה, גם אם התקשורת לא ממש מלבה את אש להבתם וגם אם הרדיו לא משדר אותם בתדירות גבוהה. ההופעה אתמול הייתה במידה רבה ניצחונם של המעריצים.

מהדקה הראשונה פתחו חברי הלהקה בהפגזה מאסיבית של קטעים מתשעת האלבומים שהוציא ההרכב עד כה וגם דוגמית משובחת מהאלבום העשירי, החדש, Black Clouds And Silver Lininigs, שייצא בשבוע הבא. הבמה פשוטה ואפקטיבית. הסאונד נפלא והתאורה עשירה ופונקציונלית, בלי וידאו-ארטים ברקע או גימיקים נלווים אחרים. לא צריך. רק שני מסכים גדולים בשני צדי הבמה, שמראים בתקריבים את חברי ההרכב ארוכי השיער, שכאילו נחתו לכאן היישר מהסיקסטיז, מבצעים את האקטים והביצועים המרשימים והמרגשים שלהם.

בית ספר ליצירה מוזיקלית

את הקצב המהפנט של ההופעה מכתיב הפרקשניסט מייק פורטנוי, שיושב מאחורי סוללת תופים מפלצתית עם מטפחת הראש שלו וחובט בלי הכרה, עושה ברייקים ומשנה פתאומית מקצבים באופן וירטואוזי תוך כדי הקטעים – מהלכים מרתקים ומוכרים של הלהקה. ג`ון פטרוצ`י הוא אחד הגיטריסטים הטובים והמיומנים ביותר שיש. מריפים ומפלי סאונד מטאליים קשיחים ועד סולואים מהירים, ארוכים ועוצרי נשימה - הוא מפיק מהגיטרה שלו שפע של צלילים, ועושה במיתרים כבשלו. הזריזות שבה הוא מניע את אצבעותיו על המיתרים נראית כאילו זה פשוט וקל. אבל זהו, שזה לא.

גיטרת בס שישה מיתרים ענקית מוחזקת בידיו של ג`ון מיונג, שלפעמים עושה עליה סולואים מרשימים כאילו הייתה גיטרה חשמלית רגילה. הקלידן ג`ורדן רודס הקירח ובעל הזקן הסיני יושב מאחורי פלטפורמת קלידים, מחשבים, מסכים ושלל עזרים אלקטרוניים, מהם הוא מפיק אוסף מופלא של צלילים יוצאי דופן, מלהטט על המקלדות שלו ומייצר סולאים ספידיים. מדי פעם הוא מרכיב עליו אורגן נייד נישא ומנגן עליו כאילו היה גיטרה. הסולן ג`יימס לברי הצליח לשמר במשך השנים את קולו העוצמתי האיכותי והיצירות של הלהקה מותאמות למנעד הגבוה שלו.

בכלל, אילולא היו ה"דרים תיאטר" להקה כל כך אחידה, מגובשת ומתואמת, שבה כל אחד מהחברים מבצע את תפקידו בסינכרוניזציה מושלמת עם עמיתיו, היינו יכולים לטעות ולחשוב שמדובר באיחוד של איזה הרכב סופר-גרופ נוצץ, אליו הגיעו נגנים אמנים אשפים מהרכבי-על אחרים, לחוויה משותפת.

מעניין שדווקא הלהקה האמריקנית הזו מעוררת במוזיקה שלה, ובקטעים נפלאים ובלתי נגמרים בני עשר דקות ויותר שהיא יוצרת , נוסטלגיה ואסוציאציות זכורות לטוב למוזיקה שיצרו הרכבי סיקסטיז-סבנטיז בריטיים פורמטיביים, כמו "דיפ פרפל", "פינק פלויד", "אמרסון לייק אנד פלמר", "אלן פארסונס פרוג`קט" ועוד. מן הצד האמריקני, יש במוזיקה שלהם גם הדים לג`אז-פיוז`ן המחשמל של פרנק זאפה.

הקהל, רובו בני 20 פלוס, בהם חבר`ה בטראנס שמתנועעים בדבקות לקצב של הלהקה, כל אחד בסגנונו ובשאנטי שלו, מקבל תמורה מלאה להשקעה – שעתיים ורבע מלהיבות של מוזיקה נטו. הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, היחיד אולי שזכה לזמן אוויר ניכר ב-MTV, Pull Me Under, נבחר באופן טבעי להיות הקטע האחרון במופע. זאת לפני הדרן בלתי נגמר בו כל אחד מחברי הלהקה מקבל את הסולו הווירטואוזי שלו ופטרוצ`י על הגיטרה ורודס עם המקלדת הנישאת מנהלים דיאלוג מרשים ומרתק ביניהם, שבמסגרתו הם מפרגנים לנו ביצוע נפלא של "הבה נגילה" (שהפך כבר לסטנדרט של אמני חו"ל שמופיעים כאן, לא מזמן עשו את זה "בלו מן גרופ").

השילוב בין פטרוצ`י ורודס מעורר בי שוב אסוציאציה רחוקה לשיתוף הפעולה מעורר ההשראה ב"דיפ פרפל" המוקדמת, בין הגיטריסט ריצ`י בלקמור והאורגניסט ג`ון לורד, שהניב לא מעט יצירות אדירות. ההופעה של "דרים תיאטר" אמש הייתה בעיניי סוג של חוויה אולטימטיבית - בית ספר ליצירה מוזיקלית חיה, פועמת, בלתי מתפשרת.