ערב ורסטילי

רק יממה אחרי ההופעה הבלתי נשכחת של "דרים תיאטר", ו אותה במה במתחם הפתוח בגני התערוכה, עם אותה תפאורה סביבתית, מארחת  מופע רוק סוחף נוסף, אם כי פחות מלהיב, לטעמי. אבל אם ב"דרים תיאטר" זרקור תשומת הלב התחלק בין חמישה מוזיקאים פנומנליים מבריקים, הפעם מי שממקד אליו את הספוטים באופן כמעט בלעדי הוא גיבור הערב, כריס קורנל. הוא אמנם מצויד בהרכב רוקיסטי מיומן המונה שלושה גיטריסטים ומתופף, אבל מחזיק כמעט לבדו את השואו.
 
מדובר בסטאר אמיתי. נאה, נראה צעיר בהרבה מ-44 שנותיו, בעל שיער ארוך יחסית ושפם-זקן מטופחים בקטנה. הוא אטרקטיבי, כריזמטי, נינוח ובעל ביטחון עצמי מגובש. במהלך ההופעה הוא יוציא אנרגיות בהתרוצצויות רבות על הבמה מקצה לקצה, יחזיק את המיקרופון בידו, יחברו למוט, ירים ויניף אותו, יישב על הבמה, יכרע על ברכיו, יירד לשורות הראשונות של הקהל, ומה לא.
 
כבר מההתחלה ציבור אלפי הצופים איתו, מקבלים אותו בהתלהבות ובאהבה ונותנים לו הרגשה ביתית.
אחרי אינטרו אינסטרומנטלי שקט, אלתור על בסיס Black Hole Sun, קורנל והלהקה פותחים בסדרת שירים קצביים מהאלבום החדש, שיצא השנה, Scream (בהפקת טימבלנד), שלכבוד סיבוב ההופעות שמקדם אותו התכנסנו כאן. Part Of Me המלודי-להיטי-תוסס בעל הניחוח הלטיני, Time הקצבי, קטעים קלים לעיכול ובעלי פוטנציאל של להיטי רדיו אלקטרו פופיים-רוקיסטיים, הרבה יותר מעבודותיו הקודמות של היוצר, בהרכבים השונים שלו ואפילו בקריירת הסולו שלו.
 
בשלב זה עדיין אין זכר לגראנג` הסיאטלי הניינטיזי המלוכלך (וגם בהמשך יהיה לטעמי מעט מדי מהסגנון הזה, שבנה אותו), אלא רק רוק-פופ קליט ורקיד. זה אמנם לא כריס קורנל שהיינו רוצים לראות (טי-שרט במקום חולצת פלנל משובצת זה בסדר, אבל איפה הגיטרות החורכות והקול הבוקע מתוך גרון הניחר?!), אבל בכל זאת עושה רושם שעבור הקהל המאוהב גם זו נחשבת להתחלה טובה. קורנל, שכבר מהרגע הראשון מרשים בקולו הלעתים צלול לעיתים מחוספס, המיוחד והמרגש, וביכולותיו כפרפורמר, כובש לחלוטין את הצופים המשולהבים. הם מכירים את השירים החדשים, מתברר, לא פחות מאשר את אלה של ההרכבים אותם הוביל בעבר. בהמשך הוא יבצע עוד שירים מהאלבום הזה, כLong Gone ו- Watch Out.

אבל בין לבין, ככל שהערב מתקדם, ההופעה מתאזנת וכוללת עוד ועוד קטעים מזוהים של קורנל מהרכביו הקודמים, "אודיוסלייב", "טמפל אוף דה דוג"  וכמובן "סאונדגרדן". למשל, Set It Off של "אודיו סלייב", Hunger Strike של "טמפל אוף דה דוג", שבמהלכו הוא יורד מהבמה ומפלרטט עם הקהל הנרגש שבשורות הראשונות, וכמובן Spoonman, של "סאונדגרדן", אחד משיאי הערב לדעתי, שהפך לקטע ארוך עם סולואים יוצאי דופן של הגיטריסט והמתופף, כשקורנל שותל לתוכו בית ופזמון מתוך "גוד טיימס, באד טיימס" המופתי של "לד זפלין".
 
דווקא לאחר מכן, כשאווירת המטאל והגראנג` כבר באוויר, מעלה האמן על עצמו גיטרה אקוסטית ופוצח בסדרה של ארבעה שירים שקטים, המרגש שבהם ביצועו ל-Redemption Song, של בוב מארלי.
 
ההופעה כולה התאפיינה במעבר מז`אנר מוזיקלי אחד למשנהו, עם רפרטואר סגנוני עשיר ולא אחיד, מה שממחיש את הוורסטיליות של החומרים בהם עסק במרוצת הקריירה שלו. לקראת הסוף משתף קורנל את הקהל (התקשורת שלו איתו לאורך הערב הייתה טובה) בחלק מהבעיות שהיו לו בחיים האישיים וסיפר שלפני עשור היה בטוח שהוא הולך לגמור (כנראה התכוון לבעיות האלכוהול שלו, ששיבשו לו קשות את הקריירה), אבל "שרדתי ואני עדיין כאן, אז בהחלט יש תקווה", הוא אופטימי.
 
השיר האחרון בהדרנים, בתום שעתיים וקצת של הופעה אינטנסיבית, עם כמה ירידות מתח פה ושם, הוא כצפוי כרטיס הביקור המזוהה ביותר של קורנל-"סאונדגרדן" –Black Hole Sun, שהקהל שר איתו בדבקות של תפילה.