מחול - פותח קופסה: מריונטה, מרסדס והפיל

מקבץ שני של אלבומי להקות והפעם: "מריונטה סול", "מרסדס בנד" ו"הפיל הכחול"

מריונטה סול. עיר הפועלים.
(שקשוק השפנים רקורדס)

"מריונטה סול" (הברקה רעיונאית שיכולה לזרוק אתכם לכל מיני כיוונים) היא הרכב באר שבעי ש"עיר הפועלים" הוא אלבום הבכורה הלגיטימי שלו, אחרי שני אלבומי אינטרנט, שאחד מהם העניק ללייבל העצמאי שלהם את שמו "שקשוק השפנים רקורדס". ההרכב נשען בעצם על הכישרון של שניים, אמיר גרוּמן ועידו קרוּב: הראשון כותב ומלחין, וביחד הם חושבים, מעצבים, מעבדים, מפיקים מוזיקלית, מנגנים (בכל הכלים!), שרים ועושים הכל. עבודה עצמית. את הפורמאט של רביעייה, משלימים - בעיקר למשימה הבימתית - אלעד שופן בבס ונדב גורלי בתופים.

9 קטעים באורך של 32:18 דקות ב"עיר הפועלים". מצד אחד מעלה גדולה: שירים קצרים ומאוד אפקטיביים ("ראש ההר" אפילו `נחתך` בטרם עת); מצד שני, נגמרים מהר מדי. מותירים את המאזין עם חצי תאוותו בידו, וגם עם סקרנות להרחבה בימתית. שם האלבום מיטיב לבטא את המוצא הנגבי שלהם, אך גם את האופי האורבני של השירים, מילולית ומוזיקלית, ואת האווירה הסוגרת, הכולאת והלא שמחה (ה"הֵיי" שלהם הוא הכי עצוב ומהורהר ששמעתם בחייכם) של המוזיקה שלהם. זה צליל עירוני, אפילו קודר ואפלולי משהו. אבל המוזיקליות מרשימה וההוצאה לפועל שלה - אפילו יותר.

זו בהחלט מוזיקה לא מכאן. ייחודית, איכותית, מרשימה בנקיונה, משכנעת באמת הפנימית שלה ובוהקת בעוצמתה. הסאונד מגוון, בעל השפעות והשראות שונות (מהצד שלנו, הישראלי, מ"ג`ינגיות" ועד ברי סחרוף; מהצד החו"לי הייתי מגדיר אותה כ"תמרונים תזמורתיים בחשיכה" שלנו), מלא אווירה, גם אמביינט, טובע באלקטרוניקה, נשמע תוצר אייטיז מובהק, לא משחק בכללי הפלייליסט, סולד מהמיינסטרים, מעדיף יצירה אלטרנטיבית, אפילו ניסיונית ואוונגרדית במושגי הרוק הרווח שלנו. לצד "להיטי" הרדיו "עשור" (שהוא פוטנציאל ל"נצחונות" טראנסיים), שיר הנושא ו"ערי בלהות", מרשים מאוד גם השיר הנועל, "התנפצות".

והעברית? הטקסטים לא מצורפים. טעות בשיקול שלהם, כיוון שהשפה שלהם מעניינת למרות שאינה נקייה מטעויות עברית שכיחות (כמו "נראָה" במקום "נראֶה" ו"בְּחֲלוף" במקום "בַּחֲלוף"). בורות צברית אופיינית.

מרסדס בנד. תביאו בירות.
(התו השמיני)

המסקנה שלי היא שמרסדס בנד היא רק שם כיסוי לפעילותו של גל תורן, הסולן והיוצר המרכזי (מלים וגם לחנים) בהרכב המרובע, שכולל את גיא שמי בגיטרה, יוני כהן בבס ואורי גת בתופים. ולא צריך לראות את החבורה בהופעה כדי להבין, מהמוזיקה בלבד, שהלהקה בנויה על תורן ושהוא בעצם ההצגה ומסמר המסיבה. אין לנו ברוק המקומי סולנים כריזמטיים, החלטיים ואמיצים כמו תורן, זמר מרשים ומרתק, כל כך תיאטרלי. השירה שלו ניחרת, הולכת עד הקצה. צועקת, צורחת, בוכה, מתפנקת, מתפאלצטת, מפלרטטת. אם תרצו הוא שילוב (דמיוני בלבד) של כל המוחצן בתום פטרובר (מהיהודים), גדי אלטמן (מבוטן מתוק בקרקס) ו...אריק ברמן.

תורן שר סיפורים מהחיים, על זוגיות במבחן וגם סתם על חוויות של פריקים ונהנתנים. שירים לחברה`, כמאמר "שמועה", שמספק לאלבום את שמו. חלקם עם חוש הומור בולט יותר ("היא כל הזמן") ופחות. נכון שהשירה מלאה שטיקים ופעלולים, אבל היא כה חיונית וזורמת שמתחשק להגיד שתורן לא מתכוון להמציא את הגלגל, רק להחזיק בהגה של המרסדס ולהפליג חלק. והבנד היא להקת רוק מהגרעין הקשה והחסר, מהסוג שצריך להרכיב את מסד הרוק ואת לבו. על גבול הגראנג` והדיסטורשן. עם גיטרות (שמי המעולה) מנסרות ומייללות, מוציאות את המיץ. הנגינה מלאה ציטוטים (רוקאיבלי ב"הבלדה למחלקה להלבשה תחתונה" וב"החגים", פופ סיקסטיז ב"אני משוגע"), אך היא יצירה עצמאית ואמינה של להקת רוק נהדרת, בעיקר להופעות. ונדמה שהאלבום - הארוך מדי (13 קטעים, 53:30 דקות) -הוא גרסת ההופעה באולפן.

והעברית? עִזבו אתכם משטויות. אם נתחיל לתקן את תורן וחבריו, לא נשאיר בית על בית ושורה על שורה בשלמותם. קל יותר לספור לו את הביטויים המדויקים (וּמטריה, וּמסמיקה, וּבקרוב, בִּכְדי; מה שמלמד שלאיש אין מושג בלשונו והוא שר מה שנוח לו בפה ולא מה שנכון) מאשר את הטעויות. פשוט הרוב שגוי והזוי, רצוץ, שבור ומומצא. זַחְלה, הֵצַלתי (הוא התכוון להציל נפש, אבל יצא לו להטיל צל), במחְלְקה (וזה עוד משיר ששימש סדרת טלוויזיה ב"הוט"). פגע רע, אבל זמר אחוּל בַּלָעָה).

הפיל הכחול. מעל המים.
(התו השמיני)

אם שתי הלהקות לעיל לא מנסות להתנחמד, "הפיל הכחול", שישייה אשקלונית, הולכת באלבום הבכורה שלה בדרך כל מיינסטרים ופלייליסט. השירים שלה, למרות אורכם, כמו נועדו-נכתבו (גם אם לא במתכוון) להשמעות רדיו. ולמרות תווית הקול המעניין, הגדול והמחבק של סולנהּ דניאל ברקת, הלהקה לא משכנעת, עדיין, בייחודיות שלה. ואפשר לשייך אותה, בינתיים, למשפחת "בית הבובות" ו"סינרגיה".

את הנימה המרגשת מספקים השירים של לירון אטיה, שסיפורו האישי כבר הפך לחלק בלתי נפרד מהווי ומהמוניטין של הלהקה. שירים של חוויות וגעגועים להרגלים, להרפתקאות ולתחביבים שלא ישובו. "ורק בתוך הרעש אני מצאתי משמעות... רק לנגן על הגיטרה, לצרוח אני חופשי/ להבין הכל" ("579") ומשם הכל מובן, כמו ב"פסקול": "זה הפסקול של חיי, אני עוצם את עיניי/ ושומע שוב את השירים/ אני נוסע בזמן וחושב על חיי/ רגעים שעברו לא יחזרו", שמסתיים במסקנה נאיבית ש"רק אהבה ושירים נשארים". הנכונות של החמישה להתמכר לשירים האישיים ולהתמקד בחוויות הפרטיות שלו ("אדון ייאוש" למשל; ההשלמה שב"תהיה שמח", מול החרטה והתהיה ב"לו רק") היא מכמירת לב, ואולי סוד כוחה הנוכחי של הלהקה. אי אפשר לנצח אמירה אישית שיש בה רגש וכנות.

אטיה וחבריו מרבים להשתמש ביזכורים של שיגעון ובדימויים של תנועה וזרימה, כשחווית הגלישה בים, שנקטעה באיבה, חריפה ותלויה בחללו של אלבום. "הפסקול", "יסמין" (משירי האהבה המרשימים של העת האחרונה, שגם זוכה לביצוע יוצא מן הכלל בהזדהות ובכנות שלו מצד ברקת), "התנועה זורמת", "שיר על הים", "צעקות", "תלוי", "סנטיאגו" הם הימנונים לשירת רבים מרגע כתיבתם. עקב אכילס של האלבום הוא אורכו. 72:29 דקות זה מצוין להופעה אבל יותר מדי לגבי האזנה ביתית. 15 שירים, שחלקם ארוכים מהמקובל וחלקם מיותרים, הם טוּ מאץ` לסבלנות ולקיבולת. בסדר חברה`, הבנו את הרעיון. לא צריך להמשיך ולסחוט את הלימון ולהתיש את המאזין.

גם המוזיקה לא מתפתחת. השירים חוזרים על עצמם,למרות הנסיונות לייפות אותם בצלילים שונים (השפעה הודית ב"אנרגיה קוסמית", ימי-ביניימיות אקוסטית ב"תלוי", ים-תיכוניות עזה ב"סנטיאגו" או צליל קלטי מפתיע ברצועת הנושא האינסטרומנטלית). עשרה-תריסר שירים טובים היו מספיקים לתמונה ממצה ומדויקת על יכולת הלהקה. את שאר השירים הייתם שומרים להופעה.

והעברית? כצפוי, גם באלבום זה היא חשופה להתעללויות ולטעויות שמעידות על בורות נרכשת. לשיר, שוב ושוב, "אני נשבע שאַחְזור" (במקום "שאֶחֱזור") ב"שיר על הים", זה שיבוש בלתי נסבל, שאין לו שום סיבה ונימוק, ומצער שנעשה. לעומתו, "תִפאוֹרה" ו"נראָה" נשמעים תקניים להפליא.