בגידה בהרצל ובקפקא

לאט לאט נוצרת מיתולוגיה צעירה, בחיתוליה, של התרבות הישראלית. בתחום התיאטרון נושאים את הכדור על כתפיהם מחזאים, שהתכוונו מאוד להגיע אל השלמות והצליחו להתקרב אליה, לגעת בה, ולהשאיר חותם על דורות יורשים. אחד מאלה הוא יוסף מונדי המנוח, שהצליח להגיח מהפרינג` אל לב הממסד. מחזהו "זה מסתובב" מ- 1968 הוא אחד מאבני הקלע שירה, והיה בדרכו שלו להיט פופולרי.
 
ההצגה החדשה של תיאטרון הסימטה בעיבודו ובימויו של אבי גיבסון בראל מחזירה את המחזה אל המקום הראוי לו – הפרינג` – שבו היוצרים יכולים לתת דרור ליצריהם ולגבור על התיישנותו היחסית. העלילה המקורית  מתארת מפגש טעון בבית חולים פסיכיאטרי בין שני מאושפזים הפועלים ומתפקדים תחת עינה הפקוחה של מזכירה/אחות, שליחת מצוותיו של מנהל נעלם. אחד המאושפזים הוזה שהוא בנימין זאב הרצל, והאחר מסויט כפרנץ קפקא. הדיאלוג ביניהם הוא בעיקרו אשלייה של דו שיח על היחס בין הארצי והגשמי בקיומה של מדינת-היהודים ההרצליאנית לבין הרוחניות של העם היהודי. לא שקפקא הוא הנציג המובהק של שאיפות הרוח היהודית, אבל למשוגע מותר לחשוב כך. הבשורה של מונדי, בכל מקום, הייתה בגידתנו הכפולה בהרצל ובקפקא, ואם תרצו האופי הסיזיפי של כל ניסיון להגשים את רעיונותיהם.
 
גיבסון בראל החליט כי בסוף העשור הראשון של המאה ה- 21, ארבעים שנה אחרי העלאת הבכורה של המחזה, הוא זקוק לרענון, וליתר דיוק לטלטול קיצוני, אלים וצועק בתוך האולם העליון, הצר מהכיל, של הסימטה. לפיכך החליט כי לא משוגע יהיה זה שיתחזה לחוזה המדינה אלא איש מוסד – אולי השב"כ, אולי המוסד, אולי תא מחתרת מטעם המדינה. הוא נקרא למבחן האחרון שלו – להיכנס לכלוב שבו שרוע מוכה ומותש מישהו שמשחק את קפקא. אם תרצו הוא אסיר שצריך לדובב אותו ולעמוד על טיב שיגיונותיו הרוחניים, לסתור אותם, ואם תינתן הפקודה גם לחסל אותו. ואם תרצו, אולי גם הוא בעצם סוכן של אותו גוף חשאי וגם הוא במבחן שיקבע את המשך דרכו. את כללי המשחק מכתיב הבוחן הראשי שמגלם מזכירה קפדנית, מאיימת, חדה כתער.
 
המחזה, אפשר לומר, מצדיק את המעמד המיתולוגי שלו בגרסה הזאת, ובה בעת חושף את התיישנותו הרעיונית. החברה הישראלית כבר מזמן חדלה לנהל דו שיח בין כוח לרוח, בין רעיון וחזון למעשה והגשמה. אלה הפכו כדורי משחק של מושכי החוטים בהנהלה של החיים שלנו, ואפילו אלה, הבוסים הגדולים, כבר מזמן שכחו את הרצל ואת קפקא. אבל טוב להיזכר שפעם היו מי שחרדו לגורל המדינה והחברה.
 
בהצגה המאנית-דפרסבית של גיבסון בראל, בייעוץ האמנותי של מורהו אמיר אוריין, נשכחו הביטויים "לא ברעש" ו"מים שקטים". “זה מסתובב" הפך תחת ידיו ל"זה צועק ורועש" מפי השחקנים, ומרעיד בצלצולי מתכת של כלוב הברזל המרשים שעיצבה יהודית אהרון שהם כלואים בו. אולי זה האולם הצר שגורם לכל הרמת קול להישמע מוגברת פי כמה, אבל הבימוי עצמו הוא זה שמזריק את העוצמות אל הקירות המהדהדים בפראות, וכמו מלהיטים את פנסי התאורה האפקטיבית של גיבסון בראל וניר להב. אפילו המוזיקה של מוצרט, בעריכתם של גיא מנצור וגיבסון בראל  מתגייסת למאבק על אוזני הצופים.
 
אך בעיקר עושים זאת שלושת השחקנים הטובים, שמצליחים למרות הצעקות והרקיעות לעצב היטב דמויות ברורות מאוד, ולשמור על מרכיב המתח של ההתרחשות בתא וסביבו. מוטי רוזנצווייג מגלם את "קפקא" החלש, המוכה, הנאבק על שרידי חייה של רוח האדם, ורונן יפרח הוא הסוכן המתחזה בכוחניות פיזית, ובדציבלים רבים, להרצל ההוזה בשושנים. אמיר ירושלמי נוקשה כנדרש בתפקיד המפקד הבוחן את ההתרחשות ומנהל אותה כאחות-לא-רחמנייה בדראג.
 
"זה מסתובב" איננו המחזה הראשון ואף לא האחרון שמפגיש על במה דמויות היסטוריות, אם במישרין או באמצעות מדיום הטירוף. זה מאפשר למחזאי לומר דברים קשים לעיכול על החברה שבתוכה הוא חי, או אפילו בורח ממנה. ההצגה של תיאטרון הסימטה מגזימה אותם פי כמה. אולי הקטנת העוצמה תיטיב עמה ותחזק את מעלות הגרסה הזאת.