צבי גורן התלבט אם לכתוב את הביקורת על ההצגה החדשה של תיאטרון חיפה ואיך לכתוב אותה. הרבה נחת הוא לא רווה שם.
המתכון לתפריט חייה
אם היו מסתפקים בטקסט של המערכון המגוחך שכתבה דבי איסיס האנגלייה, ושממנו תפחה כעוגת שמרים ההצגה "האישה שבישלה את בעלה" (נוסח עברי ובימוי: אלדד זיו), היה התבשיל מקדיח מהר מדי, תוך פחות משעה.
אבל בתיאטרון חיפה יודעים שזה לא מספיק והתוצאה העצובה היא 80 דקות שמרביתן משעממות, כמו בכל המתנה לתבשיל העומד על אש ו"עוד דקה יהיה מוכן".
לתבשיל הזה יש גם סיפור על אישה ששמה רעיה (וואוו, הברקה מהממת של שם). 19 שנים בישלה עבור בעלה יונה (קצת פחות מבריק, תודו), ניקתה, כיבסה, גיהצה, חיכתה שישוב מהעבודה, ציפתה שיאהב ויעשה סקס כמצוות גברים מלומדה. והנה, בדיוק כשבאנו לתיאטרון התברר לה, ובנוכחותנו, שהוא מנהל רומן עם צעירה ארוכת שיער, בת-שבע (אחלה מורשת ישראל לדורותיה). וברור, אלא מה, שזאת סתם צעירה שלא יודעת ולא אוהבת לבשל, וכל התענוג שלו אתה הוא שסוף סוף, ובלי סוף, אפשר לזיין אותה מאחור.
השקרים יצאו שקופים מפי האדון יונה עד שנקעה נפש בת-שבע המובטחת לרשת את הבעל, והיא מבשרת לרעיה פנים אל פנים מאיפה פועה הדג בהמיית ליבו. בשלוש השנים הבאות הוגה רעיה בסתר לבה את המתכון לתפריט חייה ולתפארת אל נקמות, ואילו אנו נקלענו בטעות לשלב הגמר בקרב-רב שהתנהל במהלכן בין השלושה .
בזבוז משולש של כישרון
וואללה, נשמע טוב הסיפור הזה. כמעט כמו בתנ"ך או בסיפורי התבשילים של גיל חובב, שייקה לוי או שרי אנסקי. אך כאן מדובר בספר הבישול של ג`יטה מונטה, שחקנית שהיא פצצת אנרגיה – כמעט שכחנו את זה – חוש תזמון נדיר ונוכחות בימתית כובשת שמתבזבזת בגדול גם בתפקיד הזעיר-זעיר-כמעט-בלתי-נראה שהיא כנראה נהנית להפיק ממנו מרגליות.
וכאן מדובר בדובל`ה גליקמן בתפקיד הבעל שנהנה להחליף עם בנות זוגו מהלומות של צעקות (בעיקר) והיתממויות מגוחכות (בעזרת חבר אלמוני ששמו... דוב! עוד הברקה מפוקפקת של הגרסה העברית) ובעיקר להפשיל את מכנסיו ותחתוניו בדרך לכיבוש היעד בכניסה האחורית (לא לדאוג, יש עוד זוג תחתונים בלתי נראה בדרך כלל). בזבוז של כישרון, כבר אמרתי?
וכאן מדובר באורנה כץ שזכתה פעמיים בפרס המשחק בפסטיבל עכו, ונראה שגם היא נהנית איכשהו מהתפקיד שלה במטבח של חבריה. וגם על זה נאמר – בזבוז משווע.
תבשיל שהקדיח
אלדד זיו העמיד הצגה מסודרת מאוד, נכנסים מימין או משמאל, יוצאים משמאל או מימין, בפתחים של קירות אפורים עטורי ציורים של סחלבים ענקיים אפורים, יושבים ליד שולחן ארוך לבן, עם מפה לבנה או בלעדיה, ועל כסאות אפורים שהותקנו להם גלגלים כדי שיהיה אפשר מעת לעת להגיע אתם ביתר קלות מצד אחד של השולחן אל מי שיושב במרכז.
מזל ששולי זיו ידעה להוסיף צבעים לתפאורה המשמימה הזאת שעיצבו דרור הרנזון וארנה סמורגונסקי, שגם עיצבה שתי שמלות, אדומה טרחנית לג`יטה מונטה וירוקה חושפת רגלי-איילה לאורנה כץ, וחליפת משתלשלת בקלות לדובל`ה גליקמן. וגם זוג כפפות גומי צהובות, שעמן האישה מבשלת ארוחות ומנקה את הבית, והן מזכות את ההצגה בשיא הצחוק בתמונה שבה הרעיה הנבגדת מכה בחמת זעם את היונה התמה במכנסי הגבר. אבל את התבשיל העיקרי הרעיה מגישה כבר בכפפות אדומות. הבנתם?
כיוון שהבמאי הבין שהמחזה לא ממש מספק את הסחורה הוא ניפח אותו בסיוע חיקויי ריקודים לצלילי שיריו של אלביס פרסלי, בפתיחה, בין התמונות, בתוך התמונות ובסיום, ביחידים, בזוגות ובשלישייה. ואפילו נתן קטע קריוקי לדובל`ה גליקמן. הצד הטוב של העניין הזה הוא כמובן ההזדמנות לשוב ולהיזכר באיכות המיוחדת של אלביס פרסלי, ועל המבחר שהושמע מגיעה תודה מיוחדת ליוסי בן נון, המעבד (?) והעורך המוזיקלי של ההצגה.
תיאטרון חיפה, והצוות זקוק לפרגון, ומגיע שיפרגנו לו. אבל לא הפעם. מצטער. ההצגה בישלה את עצמה והתבשיל הקדיח.
לפרטים נוספים
22/09/2004
:תאריך יצירה
|