"לרגע לא ידעתי מי הבס ומי הפסנתר" -יוסי מר חיים על עומר אביטל ועומר קליין
האלתור הג`אזי והחוויה הישראלית
12 הופעות מתוכננות לארבעת הימים הבאים בלבונטין 7, החוגג כך את מלאות שלוש שנים לקיומו. רוב האמנים כבר הופיעו במקום אך יש אורחים מאנגליה ומשיקגו (The Chicago Underground duo ) ולפחות הרכב אחד רב משתתפים (אבי לייבוביץ` והאורקסטרה). אני בחרתי לראות את המופע הפותח עם שני אורחים-תושבים, שכתובתם היא אמנם ניו יורקית אך אין שנה ללא ביקור שלהם בארץ: עומר קליין ועומר אביטל.
חשוב להדגיש: זהו דואו. עומר אביטל אינו מלווה את הפסנתר אלא שותף צמוד ליצירה, והיעדר התופים הכל כך נחוצים לג’אז תורם לבהירות, לשקיפות ולאסתטיקה של הערב. עומר אביטל, מגדולי הבסיסטים שהיו לנו פה, בונה ויוזם הרכבים בניו יורק ומתארח בכתובות הכי מכובדות. בארץ הוא מוכר מעבודתו עם ההרכב Third World Love. יש לו צליל חם ומתוק, הוא יוצר קומוניקציה מיידית עם הקהל ובעיקר עם בן זוגו לנגינה עומר קליין.
קליין הוציא אלבום בשנה שעברה וכבר אז בלטו לאוזניי כמה תכונות שמתחזקות במופע החי: החומר הבסיסי שלו הוא המנגינה הישראלית העתיקה: הסולמות המזרחיים, המנגינות ה"תמימות" של ידידיה אדמון ושרה לוי תנאי, הרצון של מלחיני שנות השלושים והארבעים לאחד מוזיקה ים תיכונית עם המלודיה הרוסית של אבותיה. זו הסיבה שהנגינה שלו היא מודאלית, ומתאפיינת בעיקר במודוס הדורי האופייני למלחיני "שיר השירים" ובמודוס הפריגי למוזיקה מזרחית. אם בדיסק שמעתי רמזים ליוני רכטר וסשה ארגוב- בהופעה הלכנו כמה צעדים אחורנית. לא בלוז,לא ג’אז של סטנדרטים אלא המקור הישראלי. לשני הנגנים טכניקה מהממת. בדיסק הוא מעט יותר מופנם- הלילה הוא השתולל והראה מה הוא יודע וזה יצא הרבה יותר ייצרי מאשר בדיסק.
ההופעה נפתחה בשיר "הרקפת" בעל המלודיה הרוסית העממית. העומרים שמרו על מסגרת ה3/4 ועל המבנה ההרמוני השגרתי שלו אבל לאט לאט נכנסו לעומק השיר ולאמירה שלו, ופתאום המהלכים ההרמוניים נשמעו רעננים. פה המקום להבדיל בין העבודה של יובל כהן, למשל הרואה בלחן הישראלי נקודת פתיחה להמראה ובין עבודתו של קליין, שמנסה לנגן את השיר בצורה הכי אותנטית שלו, ואז מתחיל להשתולל.
השיר הבא של עומר אביטל נקרא "שיר ישראלי" (Israeli song) והוא בלבל אותי בגלל שפע הציטטות החבויות בו. ברגע מסוים שמעתי בבירור את הלחן "רואים רחוק רואים שקוף" של שמוליק קראוס, או לפחות את המבנה של הפזמון שלו ואז נעלם קצה החוט לטובת אסוציאציות אחרות. לא היה זה משחק של "זהה את השיר" אלא האפשרות ליצור אסוציאציות באופן חופשי. אביטל לקח את העוד, שעליו הוא מנגן בצורה מסורתית לחלוטין (לא ג’אזית) לביצוע הלחן "בלוז כנעני" של אהוד בנאי. ואחרי נגינת הלחן חזר לבס.
אחרי כמה וכמה פיתוחים נפלאים של קליין הגיע הלחן שבעיני מסכם את ההופעה- "אהבת חיי" של צנעני ובן מוש ( מוכר בביצועו של חיים משה). דרך הטיפול במקצב ובאינטרוולים המזרחיים איחדו שני העומרים את החוויה הישראלית ואת תפיסת האלתור הג’אזי ליחידה אחת. לרגע לא ידעתי מי הבס ומי הפסנתר כי הם היו ממש זה בתוך זה, עם סיום נפלא בנגינת קשת של אביטל.
היו עוד קטעים מקוריים והדרנים, אבל אי אפשר לכתוב על הכל אלא לסכם את החוויה שהיא מתן אמון מחודש בערכיות המוזיקליות של היצירה הישראלית ובכישרונות העצומים שמסתובבים פה. גם הקהל הביע אמון ומילא את המקום, וסיבוב ההופעות שלהם בארץ נמצא בעיצומו.
דואו עומר קליין ( פסנתר) ועומר אביטל (בס, עוד). 11 ביולי 209 20:00, לבונטין 7 תל-אביב.