חשיבה בשני ראשים

לשרון מימון ולארז תדמור, שניהם בני 35 ובני אותו מחזור לימודים בבית הספר לקולנוע "קמרה אובסקורה", יש כבר רקע של עבודה בשניים, אם כי בנפרד. מימון ביים עם טל גרניט את הדרמה "משכנתא", ואילו תדמור יצר עם גיא נתיב את הסרט "זרים". כעת שניהם חתומים יחד על "סיפור גדול", ולמרות הניסיון הקודם של עבודה עם פרטנר נוסף (כך עשו גם, כזכור, האחים רונית ושלומי אלקבץ בשני סרטיהם, "ולקחת לך אישה" ו"שבעה", וגם בני הזוג שירה גפן ואתגר קרת ב"מדוזות") עולה השאלה המתבקשת איך מתחלקת העבודה בשניים: מי מכריז אקשן ומי צועק קאט, מי עובד עם השחקנים ומי נותן הוראות לצלם? ובכלל, מה היתרונות והחסרונות של עבודה בצמד?
 
"אני אגיד לך איך זה עבד אצלנו, פשוט עשינו הכל ביחד", אומר מימון. ”תכננו יחד את השוטינג (תסריט הצילום), ציירנו יחד את הסטורי-בורד, עבדנו יחד עם השחקנים, באימוני הסומו ובעבודת המשחק. בזמן הצילומים היינו תמיד ביחד ליד המוניטור וידענו מה כל אחד מאיתנו רוצה לומר לשחקנים, תיאמנו בינינו עמדות. בסופו של דבר, היתרון של לעבוד ביחד הוא שעושים סיעור מוחות, ויחד עם זאת לעשות כמה טייקים לפי איך שכל אחד מאיתנו רצה, ואחר כך לבדוק בחדר עריכה מה נכון".    
 
תדמור: "מכיוון שזה לא אדם אחד, יש כל הזמן התייעצויות ואנחנו מפעילים יחד את השחקנים, עובדים בעצה אחת עם הצלם (דוד גורפינקל) והתוצאה הסופית היא פשוט פונקציה של חשיבה של שני ראשים".

להפוך את הדפקט לאפקט

"סיפור גדול", שנעשה בתקציב של 1,200,000 דולר, מגולל את קורותיה של קבוצת גברים שמנים ברמלה, המשתתפים בסדנת הרזיה, אך מואסים בדיקטטורת הרזון ומעדיפים את קדושת המזון. השלושה, בראשות הרצל (איציק כהן), וחבריו גידי (אלון דהן), אהרון (דביר בנדק) וסמי (שמוליק כהן) פורשים מהסדנה, ואליהם מצטרפת גם זהבה (עירית קפלן), שבינה ובין איציק מתחיל להתפתח רומן. לאחר שאיציק מפוטר מעבודתו כשף בבר סלטים בגלל משמניו, הוא מתחיל לעבוד כשוטף כלים במסעדה יפנית, ומגלה שם שהעובדים היפנים סוגדים לשמנים כמוהו, בגלל חיבתם הרבה לספורט היפני  - היאבקות סומו. איציק מחליט לפתוח מועדון סומו מקומי עם חבריו, ולוקח לו זמן אבל בסוף הוא מצליח לשכנע את קיטאנו (טוגו איגאווה), הבוס שלו במסעדה, שהיה בעבר מאמן סומו, להתחיל לאמן אותו ואת חבריו. עד מהרה תופסים האימונים מקום מרכזי בחייה של קבוצת הגברים, אבל במקביל צריך הרצל להתמודד עם חיכוכים ביחסים עם זהבה, אהרון חושד שאשתו בוגדת בו ועוקב אחריה ואילו גידי מתלבט אם ואיך לצאת מהארון. וכל זאת, כשמועד טורניר הסומו הראשון בעיר הולך ומתקרב.   
 
"זה רעיון מקורי שלי, שלקח ארבע שנים כדי לעבד אותו לתסריט ולצאת לצילומים", מספר מימון. "בשלבים הראשונים של הכתיבה היה שותף לה דני כהן סלל, שלמד כמה מחזורים מעלינו ב`קמרה אובסקורה`. אחר כך נכנס לתמונה ארז, שליווה אותי מאז, וגם השתמשנו בשירותיו המעולים של שמי זרחין, כעורך תסריט אחראי".
 
מה מבחינתכם הרעיון המרכזי של הסרט?
 
"זה סרט על קבלה עצמית, שיכול להיות מעניין ומסקרן אם מספרים אותו בדרך ייחודית. מדובר באנשים שמצליחים להפוך את הדפקט החברתי לאפקט, אחרי שהם מבינים שאיך שהם נראים זו לא הבעיה שלהם בחיים, והם מתחילים להתמודד עם הבעיות האמיתיות שיש להם".
 
למה מיקמת את הסיפור דווקא ברמלה?
 
"זו העיר שגדלתי בה. גם הסרט שביימתי עם טל גרניט, `משכנתא`, מתרחש שם. היום אני חי בתל-אביב, אבל כשאני יושב לכתוב, איכשהו אני חוזר לשם, כי לא משנה עד כמה הסיפור מופרך, כשהוא מתרחש ברמלה הוא פתאום נהיה ריאליסטי. כמובן שכך אני גם יכול לאפיין יותר טוב את הסביבה ולהשתמש בכל מיני סמלים מוכרים של העיר, שאני מודע להם יותר. אני מספר את הסיפורים שהכרתי, את המקומות, את ריחות השוק. את תחרות הסומו, אגב, צילמנו באולם הספורט של בית הספר שלמדתי בו".
 
יחד עם זאת הסיפור הוא בעל אופי בינלאומי, כלומר יכול להתרחש בכל מקום בעולם (ואכן, חברה אמריקנית כבר רכשה את הזכויות ותופק לסרט גרסה דומה או זהה מתוצרת ארה"ב).
 
"זה תמיד היה ברור, וכשסיפרתי על זה בפעם הראשונה לארז, הוא מייד קלט את הפוטנציאל הבינלאומי הטמון בסיפור כזה, שבכל מקום בעולם יכולים להתחבר אליו ולהזדהות איתו".
 
תדמור: "כבר כשהתחלנו לסייע להפקה לגייס כסף למימון הפרויקט, בעת שהיינו בפסטיבל ברלין, ואפילו כשעשינו סוג של פיצ`ינג בטלפון והסברנו על מה הולך להיות הסרט, כבר במשפט הראשון אמרו לנו מייד שיש בזה עניין לשוק הבינלאומי. שמחנו שחברות גרמניות עמדו בתור כדי לשמוע על הסרט שלנו ולהיות שותפות להפקה".

מתאמנים שלוש שעות ואוכלים שעה
 
אחת המשימות המורכבות לפני הצילומים הייתה לנסות לשכנע את איציק כהן, להוביל את הסרט בתפקיד הרצל וליטול חלק בפרויקט. "כשסיפרנו לו לראשונה על מה הסרט, הוא לא רצה לשמוע על זה בכלל", משחזר תדמור. "הוא אמר, `אין סיכוי, אני לא מוריד חולצה, לא רוצה לשמוע על סרט על שמנים`. שבוע לפני התחלת ההפקה הוא עדיין איים שיפרוש, אבל אנחנו זרמנו עם זה, בידיעה שיכול להיות שהוא לא ישתתף, והתחלנו בחזרות. וכשהחבר`ה האחרים באו והורידו חולצות, לאט לאט, בשבוע השני, הוא התרכך, התרצה, הסכים לשתף פעולה והוריד חולצה. ואז העסק התחיל לעבוד".
 
מימון: "בכלל, מתברר שזו הייתה רק ההתחלה של הדברים שהיינו צריכים להתמודד איתם בהפקה הזו. כשנסענו ליפן כדי לעשות תחקיר על הסומו, גילינו שמדובר בספורט מאוד פיזי שלעתים קרובות גם נפצעים בו. בתחרויות שראינו שם ירד המון דם. וכאשר השחקנים שלנו התאמנו לבצע את תרגילי הסומו, אלון דהן שבר את הכתף, לאחר שנפל ונחבט ברצפה. הוא הפסיק להתאמן לשלושה שבועות. ואיציק כהן שבר כמה שיניים במהלך האימונים והצילומים".
 
תדמור: "היה להם קשה באימונים, שלוש פעמים בשבוע, אימון ותרגול של שלוש שעות. בשבוע הראשון זה היה בסדר פחות או יותר, בשבוע השני החבר`ה התחילו להרגיש שהם מתפרקים מבחינה גופנית, וטענו שקשה להם ושהם לא ספורטאים".
 
מה בעצם למדתם על הספורט הזה בתחקיר ביפן?
 
מימון: "היינו שם כשבוע וחצי, כשאת מרבית הזמן העברנו באוניברסיטה של הסומו, שם מכשירים אותם לקריירה הזו. מפטמים אותם, הם מתאמנים שלוש שעות ואוכלים שעה. אחרי זה הם ישנים בישיבה. כל מיני מנהגים שנראים מוזרים לזרים שלא חיים ולא מבינים את זה. ממש מרשים שאנשים מקריבים את החיים שלהם למען הסומו, גדלים בתוך חוות מיוחדות לעניין הזה ומתאמנים כל היום, אוכלים ומתאבקים. התברר לנו שהם אמנם שמנים, אבל גם מוצקים".
 
תדמור: "מתאבקי הסומו נחשבים שם לאלילים נערצים, כמו שהאיטלקים או הספרדים אוהדים כוכבי כדורגל. הם נשואים לדוגמניות והכי נחשבים שם, כמו כוכבי פופ. זו תופעה לא נורמלית".     

כוכבים בעלי גוף

 
איך התבצע תהליך הליהוק לסרט?
 
מימון: "בהתחלה חיפשנו אנשים שמנים בלי אבחנה, פנינו לסוכנויות ליהוק, הזמנו שמנים שראינו ברחוב לאודישנים, חשבנו שאולי נוכל לגלות מישהו. עברו דרכנו כמאה אנשים, חלק ברחו מאיתנו אחרי שהם שמעו שהם צריכים להצטלם במאוואשי, תחתוני סומו, אבל אחרים שבאו לאודישנים באמת נכנסו לסרט ואפשר לראות אותם בסצנות של טורניר הסומו. אבל בסופו של דבר בחרנו את אותה חבורה שחשבנו עליה בהתחלה. השחקנים שלנו גדולים בכל קנה מידה. הם גם כוכבים בתיאטראות, שחקנים ענקיים, וגם בעלי גוף שהתאימו לנו לסרט, אז היה ברור שהם יעשו את זה".
 
תדמור: "אלון דהן היה בעצם על הכוונת שלנו בהתחלה כמועמד לתפקיד הראשי. פגשנו אותו בבית קפה וראינו שהוא לא שמן במימדים שהיינו צריכים. הוא אמר שהוא יכול להעלות במשקל בשביל הסרט, אבל יום לאחר מכן קיבלנו טלפון נזעם מהחברה שלו שצעקה עלינו שהוא עבר ניתוח ושהוא אוכל עוד הפעם ושלא נגרום לו להשמין. בסוף הוא העלה איזה 20-15 קילו למען הסרט. למעשה, בהצגה שבה אלון שיחק ראינו את איציק כהן והתאהבנו בו מייד".
 
מימון: "בהצגה שבה ראינו אותו הוא היה בתפקיד שבו הוא חושף את הגוף שלו, ואיך שראינו אותו אמרנו, הנה קופי הרצל".
 
תדמור: "ובאותה הצגה ראינו גם את עירית קפלן והתוודענו גם אליה. ככה הכל התחיל לאט לאט להתחבר ולהתגבש באופן הכי נכון לסרט".
 
איך הגעתם לטוגו איגאווה?
 
"פגשנו אותו בברלין, בסט של צילומי הסרט `ספיד רייסר`. האמת היא שראינו שחקנים יפנים כבר קודם, כשהיינו ביפן, אבל הם לא נראו לנו מתאימים. כשהגענו אליו פתאום ראינו את הדמות שחיפשנו. הוא הסכים, הגיע לארץ מוקדם, ישב בדירה בתל אביב והתחיל לעבוד על הדיאלוגים בעברית. היו לו הרבה חששות מהעניין הזה והלחץ היה גדול, בייחוד להתבטא בעברית מול כל הישראלים. אבל בסוף, אחרי שחיברנו אותו עם יוני לוקאץ`, מאמן דיאלוגים, הוא הצליח להתמודד גם עם המשוכה הגבוהה הזו".

האוריינטליות של רמלה והאסתטיקה היפנית
 
איך בניתם את האווירה הוויזואלית של הסרט, ואיך סייע בעניין זה הצלם גורפינקל?
 
מימון: "לקחנו כמה סרטים שחשבנו שאנחנו רוצים שכך ייראה הסרט שלנו, ומתברר שאת כולם צילם גורפינקל. סרטים כמו `עץ הדומים תפוס`, `האסונות של נינה`, `הקיץ של אביה` ועוד. סרטים בעלי לוק מורכב וצבעוניות מיוחדת. סגנון מאוד מוקפד. אז באופן טבעי פנינו אליו".
 
תדמור: "רצינו שהאפיון הוויזואלי יהיה בריטי וקצת אמריקני, כדי שהסרט ידבר לקהל. עבודת הצילום של גורפינקל היא כמו ציור אמן. הוא סוגר את כל מקורות האור שבמקום בו מצלמים ומאיר את הסט מחדש. בהתאם לתיאורים שלנו הוא השתמש בעדשות הנכונות כדי לתפוס את השחקנים באופן שרצינו".
 
מימון: "האסתטיקה של הסרט הייתה מאוד חשובה לנו. הרעיון היה לשלב בין האוריינטליות של העיר רמלה לבין הוויזואליות של האמנות היפנית. את סצנות אימוני הסומו חשבנו שצריך לצלם בצורה שמזכירה אמנות יפנית. מבחינת הצבעוניות, הסרט נפתח עם צבעים קרים ועם כניסת הסומו לתמונה ולחיי הגיבורים, הצבעים הולכים ומתחממים. חשוב היה גם לצלם את העירום של גיבורי הסרט כבדי המשקל באופן אסתטי, וכך הגענו בעצה אחת עם גורפינקל להחלטה, לגלח את גופם של השחקנים, שחלק מהם היו שעירים מאוד. כמו כן, ביקשנו ממנו שבסצנות שבהם הם מופיעים כשלגופם המאוואשי בלבד, שייראו כמו תינוקות מגודלים בחיתולים".