הצעקה כחידוש

תריסר שנים עברו מאז שכוכב רוק ליטאי, אנדריוס ממונטובס, נטל על עצמו את תפקיד המלט בהצגת תיאטרון השחקנים מנופורטאס, שהוקם ביוזמת הבמאי אימונטאס נקרושיוס ומעצבת התפאורה והתלבושות נדז`דב גולטאייבה. במהלך השנים צברה ההצגה יחד עם הבמאי והכוכב שלו מוניטין רבים שהביאו אותם אל פסטיבלים, ועתה גם אלינו, אל פסטיבל התיאטרון הבינלאומי הראשון של תל אביב בתיאטרון הקאמרי.
 
ההצגה, ככל שהיא רעה בעיניי, בהחלט ראויה לפסטיבלים שאוהבים להפגין רב לאומיות תרבותית, ונראה כי השנים לא הקהו את התלהבות השחקנים לצעוק ולקפוץ וללחוש בליווי פס קול מוזיקלי רב עוצמה בין השאר, אך בעיקר עיבודים מעניינים ל"מוות והנערה" של שוברט.
 
הצעקה היא ככל הנראה החידוש המובהק של הבמאי נקרושיוס, כולם סביב המלט צועקים. הוא עצמו, אם איננו מקפץ כתינוק על שתי רגליו, דווקא לוחש. זה כנראה כאנטי תזה לעניין הרוקיסטי שלו. הוא לוחש יפה. נותן תחושה שיש לו מה לומר. חוץ מזה, ולמעט בביטוי כאבו על מות אופליה, וחוץ מצוואתו להורציו הוא באמת ובתמים לא מכריע איזה המלט להיות. בגד שחור יש, שיער קוצים בלונדי יש. לפעמים זה מספיק. הפעם לא.
 
ההצגה נמשכת שלוש וחצי שעות עם שתי הפסקות, ובמהלכה מככבת התנועה הגדולה שממלאת את חלל הבמה הריק מתפאורה, ונעזרת באבזרי במה, גדולים, אמצעים שניתן לנפץ אותם ברעש גדול כמו בלןק קרח, הרבה מים ועוד פטנטים, לעתים אפילו מרשימים, ותאורה אפקטיבית ביותר. אבל אורך ההצגה איננו קשור לטקסט של המחזה, או למבנה או לדמויות.
 
כי כן, נקרושיוס מחק כליל את התמונה המשמעותית שבה פולוניוס נפרד מלארטס, מחק לחלוטין את תפקידיהם של רוזנקרנץ וגילדנשטרן, שלא לדבר על ורטינברס הנורווגי, ועוד כמה מחיקות קטנות יותר. לעומת זאת  הוא עוסק יותר ברוח האב הנרצח. השלד נשאר קטוע, וכך גם דמויותיהם של קלודיוס שרק צועק ופולוניוס שנע ונד מפה לשם. טיפול מיוחד העניק הבמאי לדמותה של גרטרוד, שהתחילה כתולעת והגיע לשיאה המגוחך כאשר המלט הורג את פולוניוס והיא ממהרת להביא את חפירה כדי לכרות לו קבר. מפתיעה בפני עצמה היא החלטת הבמאי לקפץ מעל מותה ואחר כך על הריגת קלאודיוס בתמונת הסיום. הם סתם מתים ברקע. כנראה מתים, כי פתאום הם קמים ויוצאים מהבמה. אולי כרמז לכך שבהצגה אחרת גם הם יהיו רוחות רפאים.
 
אי הידיעה אם מה שאני רואה מגוחך או עצוב, או אפילו מרתק ונוגע ללב, קשור במיוחד לדמותה של אופליה, במשחקה המצוין של ויקטוריה קוודיטה. היא יוצרת דמות שלמה למדי ממה שהשאיר לה הבמאי. היא ילדותית, די מופרעת (ככל הנראה כתוצאה מחינוך אלים של פולוניוס שנרמז ברגע קטן ומבריק כשלעצמו), ובהמשך היא נשית, היא אוהבת, היא פגועה ונוגעת ללב במה שנותר לה מתמונות הטירוף.
 
ועם זאת, ואולי גם שלא במפתיע, בסוף ההצגה אמר לי מכר כי "זה היה מדהים", ובמשמעות החיובית של המושג.