חובשת את המגבעת

ממזרית ומטעה הסוזן וגה הזו. היא עולה לבמת היכל התרבות עם מגבעת וגיטרה אקוסטית, כשהיא מצוידת בשני גיטריסטים, נגן חשמלית ובסיסט. בלי מתופף/ פרקשניסט, כלומר ללא חטיבת קצב. הפתיחה הבלדית-אקוסטית מרמזת על כך שהולכת להיות כאן אולי הופעת פולק רכה, "משעממת" בלשון המעטה. אבל כמה שהרושם הזה יתברר תיכף כלא נכון!
 
במשך כשעה וחצי תשחרר היוצרת-זמרת האותנטית הזו, שבשבוע שעבר חגגה 50 (והופתעה כשהוזמנה במועד זה על ידי ליאונרד כהן להיות אמנית החימום שלו באחת מהופעותיו, כך סיפרה במהלך ההופעה) מבחר מגוון ועשיר משיריה האינטליגנטיים, כשהיא וחבריה מחליפים מקצבים ומציגים עיבודים מתוחכמים ומעניינים לחלק לא קטן מהשירים. הבסיסט הנמרץ והמתאמץ משמש כחטיבת קצב לכל דבר וגם הגיטריסט מסייע לו, ומביא לעתים קטעי סולו פסיכדליים מרשימים. ביחד מהווה השלישייה הזו יחידה מוזיקלית מגובשת נהדרת.
 
נכון, זו לא הייתה הופעת כסאח עם אנרגיות מחשמלות. נכון, אף אחד לא הגיר אגלי זעה בערב הזה, לא על הבמה ולא באולם. נכון גם שלא נרשמו אקסטזות והתעלפויות. לעומת זאת, קיבלנו הופעה תרבותית-אינטלקטואלית נעימה, עם אוסף של שירים שקודם כל כתובים היטב, רובם ככולם בעלי מלודיות מקסימות, שאותם מבצעת אמנית מרגשת באופן כנה וישיר. הרפרטואר שלה כולל סוג של הדה בסט אוף, רק שלושה שירים מהאלבום האחרון ולרווחת הקהל אבני הדרך החשובות משני אלבומיה הראשונים, זה הנושא את שמה מ-1985 ו-Solitude Standing מ-1987.
 
בהופעה מבוצעים, בין היתר, השירים הפורמטיביים שלה Marlene On The Wall, Left Of Center (בעיבוד נהדר לטעמי, בו הבסיסט מוביל את הקצב), כמו גם דוגמית של חומר חדש ממש, הקטע The Man Who Played God.
 
וגה הניו-יורקרית היא גם מספרת סיפורים מקצוענית. ראשית בשיריה, המגוללים עלילות עתירות דמיון. ולא פחות מכך בקטעי הקישור ביניהם בשיחות עם הקהל, בהן היא מתגלה כסטנדאפיסטית בעלת פוטנציאל לא מנוצל. כשהיא פונה לצופים בראשית הערב, מסבירה וגה שהיא מרגישה שהיא כאילו הגיעה למפגש מחודש עם בני משפחה (זהו לה כבר ביקור שלישי בישראל). "הם שואלים אותך בסקרנות איך אתה מרגיש, למה לקח לך כל כך הרבה זמן, ובסוף רוצים להרביץ לך...", היא אומרת.
 
בהצגת השיר Frank & Eva (מהאלבום האחרון, Beauty & Crime) היא חובשת את המגבעת שהביאה ומסבירה: "זה משהו מפרנק סינטרה, שהשיר הזה הוא על מערכת היחסים המורכבת שהייתה לו עם מי שהייתה אשתו ואהבתו הגדולה, הכוכבת אווה גארדנר".
 
בהצגת השיר New York is a Woman (אף הוא מהאלבום האחרון), היא אומרת ש"ניו יורק זו אישה שלפעמים לא כל כך נחמדה. אבל איזו אישה היא תל-אביב?", היא תוהה. "אני מניחה שהיא לא אישה אלא גבר. אבל גבר גיי. כנראה שתל-אביב היא גבר גיי  לוהט...". והקהל צוחק ונהנה מהקומיק רליפים של האמנית, מצחיקנית טבעית, שמפלרטטת איתו בחופשיות. בהצגת השיר Tombstone (מצבה) הקצבי והתוסס, היא אומרת בקריצה: "זהו אחד השירים היותר עליזים שכתבתי בקריירה שלי".
 
כמובן שרגעי השיא הם שני השירים שהביאו לה את פריצת הדרך הגדולה בקריירה שלה: Luka (בעיבוד רך, כשהקהל ממלמל איתה את הטקסט) ו-Tom`s Diner (לא בא-קפלה, אלא בעיבוד מצוין לטעמי, כשהבסיסט נותן את הטון, הגיטריסט מביא את הסולואים שלו בין הבתים ולסאונד מתווסף עוד טאץ` אורגן אלקטרוני).
 
והקהל? הוא משתתף כצפוי במחיאות כפיים קצובות ובשירה. וזו הפעם הראשונה שהאמנית נוטשת את עמדתה שמאחורי המיקרופון וצועדת לקדמת הבמה, להיות קרוב יותר לאנשים. שני השירים שבאים לאחר מכן מהווים כבר את ההדרנים: Calypso ו-Rosemary, בביצועים מצוינים, וכשהקהל לא מאפשר לה לסגור את הערב, מגיעים עוד שני הדרנים, שאף הם עונים על הציפיות: Pornographers Dream ו-In Liverpool. כעת אפשר לכבות אורות על מופע תרבות מענג למדי.