מחול - קליפה אדומה - אורחים למופת

שני מופעים אורחים מחו"ל מעניקים חוויות בימתיות מאלפות בפסטיבל השנתי של תיאטרון קליפה

פנדורה 88 – תיבת הקסמים האנושית

לא נדיר הוא בעולם הבמה שהצופה מוצא עצמו שיכור מהופעה שהופכת לנהר סוער של חוויות. זה קורה כאשר נוצרת השלמה מובהקת בין רעיון פשוט לביצוע משוכלל ומתוחכם ובינם לבין הצופים שאינם חדלים לעצור את נשימתם מרוב התפעלות וללא הפוגה.

את החוויה המיוחדת הזאת העניק הצמד האורח מגרמניה, וולפגנג הופמן וסוון טיל, מייסדי קבוצת פאבריק בפוטסדאם, במופע הקסמים המשותף הראשון שלהם "פנדורה 88” המתרחש בתוך תיבה סגורה (למעט הצלע הפתוחה לעבר הקהל) שגובהה קצת יותר מגובהם, ורוחבה ועומקה קצת יותר ממטר, שאותה ואת התאורה המיוחדת שלה עיצב רייקו אפרליין.

המופע שזכה בפרס הפרינג` של פסטיבל אדינבורג 2003 הוא תיאטרון-מחול שנוגע בלוליינות, ותובע משני הפרפורמרים מיומנות אישית ותיאום מושלם של כל תנועה, זעירה או גדולה שהם מבצעים בתוך התיבה האנכית הזאת, שהיא אולי מגרש משחקים חשאי, אולי תא כלא משוכלל, אולי חללית מרחפת, ובכל מקרה היא הנוף שבתוכו הם מטיילים, בדרך כלל בהנאה גלויה, משחקים זה עם זה וזה בזה, מתחרים, נאבקים, נאחזים ומשתחררים.

על רקע המוזיקה הנהדרת של מתיוס הרמן ובסיוע התאורה המהפנטת הם יוצרים דימויים מרתקים, מטפסים על הקירות, יוצרים עלילות קטנות, בתמונות אינטימיות, ובכל קשת התנועה של הגוף מכף רגל ועד ראש, ובקצות האצבעות. הם מצחיקים, ולפתע הם משדרים פגיעות דרמטית, ואיכשהו מזכירים רעיונות פסיכואנליטיים על מהות המושג של "תיבת פנדורה" בחקר נפש האדם.

לב – בין הלם קרב לזיכרון

קבוצת MUTA IMAGO מאיטליה הביאה לפסטיבל "קליפה אדומה" דרמה פסיכולוגית מרתקת המבוססת על יומניו של חייל רוסי שאיבד את הזיכרון לאחר שכדור פגע בראשו במהלך מלחמת העולם השנייה. יומנו של החייל, לב, נפתח בקטע שהוא אולי אחד המבטים הקודרים ביותר על "אמנות המלחמה" של דורנו: “לאנשים יש מחשבות גדולות. דמיינו מגדלים גבוהים יותר, מטוסים מהירים יותר, יותר תקשורת מיידית... אנשים שלוקחים כמובן מאליו את מעוף הכדורים והפצצות, שמשמיד בנינים, ערים שלמות, הורג אנשים ומשפחות, מרעיל ושורף את מוחו של האדם, משחית את זכרונו, ראייתו, שמיעתו, מצפונו".

זו הייתה בלי ספק נבואת הזעם הכואבת שבאה מתוך מכונת המלחמה. אובדן הזיכרון של לב מתפוגג בהדרגה במופע המיוחד שמבצע גלן בלקהול, אחד מיוצרי ההצגה הדרמטית הזאת, שביימה קלאודיה סורסה בתוך במה שעיצב מסימו טרונציאנטי. את הדרמטורגיה ופס הקול המדהים (תרתי משמע) יצר ריקרדו פאזי. ארבעתם הצליחו להגדיר את מהות הזיכרון ואת דרך התעוררותו המודרגת ולהרכיב מחדש את אישיותו של לב.

בלקהול עוצר נשימה בעיצובו של החייל, ללא מילים, במבטים בוהים ואחר כך מזהים ולבסוף חודרים, ובתנועה הנעה מהדומם אל הנסער, מהעצור אל המשוחרר, במה שנראה כמסע דרמטי מהתהום של השכחה אל ההיזכרות בסיוט וכלה בנחיתה האחרונה, בחזרה בבית.

בתוך ארגז חול, עם לוחות פרספקס שהחול דבק בהם בלקהול יוצר תמונות מופלאות ברעיונותיהם, והוא כותב עליהם משפטים, מילים, שמות שאט אט חוזרים אליו. עולם שלם ששב מן הזיכרון האבוד ונכתב בחול, כדי לשוב ולהיעלם יחד עם לב.

ובהצגה הנפלאה הזאת, לב הוא "כל אדם" שמכונת המלחמה מגייסת ומעוותת. אז, עכשיו ובעתיד. שם, כאן ובכל מקום שבה הוא נקרא לשרת אותה. ועזבו את האידיאלים ואת הרעיונות הגדולים והמשיחיים.

המופע הזה כבר ירד, אך הקבוצה מעלה בימים אלה גם מופע שני העוסק במלחמה, והפעם באמצעות זוג נאהבים צעירים. על סמך "לב" אני יכול להמר ולהמליץ.