מחול - בשם הבן

בסרטו הראשון "אילי ובן" בודק הבמאי אורי רביד מערכת יחסים מורכבת בין אב ובנו. רביד מספר על מקורות הסיפור ועל השחקנים שביניהם ניסן נתיב בתפקידו האחרון ויובל שבח בתפקידו הקולנועי הראשון

"האוניברסיטה כהוטל קליפורניה"

"תקופת הלימודים הייתה אחת היפות בחיי", נזכר אורי רביד, 38, בוגר אוניברסיטת תל-אביב, שסרטו הראשון, "אילי ובן", יצא בסוף השבוע למסכים. "יש תמיד טענות נגד האוניברסיטה לעומת `סם שפיגל`, שהכול באוניברסיטה פתוח ואם אתה לא רוצה אתה לא עושה. אבל אני רואה בזה הכנה טובה לחיים, כי במציאות אף אחד לא לוחץ עליך ואתה בדרייב שלך, וזו מערכת דמוקרטית פרוצה, קצת כמו מערבון. התחלתי את הלימודים ב-93`-94`, ועד שהגעתי לעשות סרט גמר זה לקח כמה שנים. מקום כזה אתה אף פעם לא מסיים. זה קצת כמו `הוטל קליפורניה`, אתה יכול לעשות צ`ק-אאוט אבל לעולם לא לעזוב".

מה בעצם עשית מבחינה מקצועית בין סיום הלימודים ועד ליצירת "אילי ובן"?

"כתבתי ולימדתי בתיכון באשדוד קולנוע ותקשורת. משלב התחלת כתיבת התסריט, עבדתי על `אילי ובן` חמש שנים. עשיתי אמנם באוניברסיטה סרטים קצרים, אבל היה לי קשה קצת עם המדיום הזה. לא שאני מזלזל בו, אבל הוא תמיד נראה לי קצר מדי, מעט מדי. אני אוהב סיפורים מורכבים ולכן לא נתתי גז בכיוון הזה. כתבתי איזו דרמה שלא הופקה, ואחרת שכן הופקה, אבל `אילי ובן` הוא מבחינתי הדבר הראשון שהוא באמת אני ובאמת מייצג אותי. מה שהיה קודם אלה סקיצות בדרך".

בסרט, שרביד גם אחראי כאמור לתסריטו, בן יסיף (ליאור אשכנזי) הוא אדריכל העיר הרצליה, איש מקצוע מיומן, מצליח ומקובל. יש לו יחסים נהדרים עם בנו אילי (יובל שבח) בן ה-12, תלמיד בית ספר מקומי. אל שאז אנשי המשטרה ובראשם קצין הבילוש עמוס (צחי גראד) פושטים במפתיע על בית המשפחה ומהר מאוד מתברר שבן חשוד בפרשת שחיתות ולקיחת שוחד. הוא מובל למעצר ועולמו של אילי נחרב. אמו רונית (יעל הדר) לא מצליחה לעודדו, וגם בבית הספר נערים מציקים לו על רקע מעצר אביו. אילי משוכנע בחפותו של אביו ונחוש להוכיח זאת. הוא מתעתע בקצין המשטרה כדי לסייע לאבא שלו, אבל בעצם רק מזיק לו. בסופו של דבר נשלח בן למאסר בית ושוקע בדיכאון. אלה יהיו ימי מבחן קשים לאב ובנו, שבהם יתברר האם הם יכולים לשקם את היחסים החמים והאוהבים שהיו ביניהם.

"ההתבגרות מתחילה כשאתה מגלה שאבא שלך לא סופרמן"

מאין שאבת את הרעיון לתסריט?

"זה בא משני מקומות. בהיבט הרגשי הבסיסי בסרט, ההתבגרות מתחילה כשאתה מגלה שאבא שלך הוא בשר ודם, לא סופרמן, ואתה מרגיש שעליך למלא את התפקיד של עצמך, במידה מסוימת. מהבחינה הסיפורית, בכל הקשור להיבטים המוסריים, זו איזושהי תגובה מהבטן לדברים שקורים בארץ בעשור האחרון. לתחושתי, יש איזושהי הידרדרות ערכית-מוסרית, וזה פרץ משם.

"פרט לכך זה מחובר לילדות, ויש בסרט פרגמנטים מזו האישית שלי, למרות שזה לא סיפור ביוגרפי. אלה שני עמודי התווך: תגובה מאוד בסיסית למציאות, והרגשית, עיסוק בדמות האב. אגב, גם צחי גראד מהווה בסרט איזו דמות אב, למרות שהוא לא יכול להחליף את אבא שלו. אילי סוגר מעגל עם אביו ומחזיר לו את האמונה שצריך לפעול בצורה מסוימת, ואת התמימות, שאותה אולי הוא עצמו מאבד. אז יש פה תהליך כפול. בסאב-טקסט, אני גם יוצא נגד הציניות שיש כאן כלפי ערכים והנהייה אחרי ערכים מושאלים, כמו קוליות".

מה בעצם הבאת לסיפור מילדותך שלך?

"למשל, את העימות בין הקסם והתמימות של הילדות, לעכירות, ההתפכחות והעמימות המוסרית של הבגרות. זה אולי לב הסרט. מהילדות שלי אימצתי את הדמות של הילד במידה מסוימת. משפטים שאומרים עליו בסרט אמרו עליי. הסיפור הרומנטי של אילי והעצה שהוא מקבל מהשוטר די אמיתיים, אבל את העצה הזו לא קיבלתי משוטר, אלא מבחורה.

"המשפחה שלי מאוד שונה מזו שבסרט, אבא שלי היה חשב מפלגת העבודה במשך הרבה שנים, והיה לו איזה יחס של כבוד גדול ויראה כלפי קברניטי המדינה. ראיתי איזה פן אנושי במתח הזה בינו ובין האנשים האלה שהוא נושא פניו אליהם לפעמים. לכאורה הוא קטן מהחיים, אבל אני חושב שהאנשים הקטנים הם הגדולים מהחיים. לקחתי מזה לסרט, כמו גם מהגיבוי האוטומטי שהוא נתן לי, כשם שליאור-בן נותן לילד כנגד המערכת. במובן הזה אני חושב שהוא מעצים אותו ונותן לו את הכלים למרוד. גם בו. וזה אחד הדברים הטובים שהורה יכול לתת לילד, וזה לא פשוט לצאת נגד כל המציאות שאתה חי בה. האב טען אותו בעוצמות האלה, והילד מצויד בהן, כלפי החיים וכלפיו".

איך כבמאי חסר ניסיון של פרויקט ראשון, זכית במענק הפקה מהקרן?

"ראשית אהבו את התסריט מאוד. גם אנשי קרן הקולנוע הישראלי וגם המשתתפים האחרים, yes וקשת, אליהם הגענו באמצעות מפיק הסרט, מוש דנון, שיש לו המון קבלות. וכשמקבלים מימון מגופים כאלה, גם כל הטאלנטים מתייחסים לפרויקט אחרת. הייתה תגובת שרשרת חיובית, שאפשרה לננו להגיע לאן שהגענו. תקציב הסרט היה כ-600 אלף דולר".

אגב, למה בחרת דווקא את הרצליה כמקום התרחשות העלילה?

"חשבנו בהתחלה על רמת גן, אבל הרצליה זה מקום ויזואלי פתוח, וגם יש בו את אותן שכבות סוציו-אקונומיות גבוהות, מה שמתאים למשפחה הזו. וזה גם לוק אחר. בקולנוע הישראלי מקובל לצלם בתל-אביב, או במקומות מרוחקים, על משקל של אנטיתזה – רק לא בתל אביב. והרצליה זו עיר גדולה, ויש לה לוק מסוים, שאני חושב שנתן לנו תחושה של מקומות שעדיין לא ראינו בקולנוע הישראלי".

ניסן נתיב בתפקידו האחרון

בסרט מבצע את תפקידו האחרון בקולנוע ניסן נתיב (שנפטר באפריל 2008), מורה השחקנים הנודע ובעל בית הספר למשחק בעל המוניטין, `סטודיו ניסן נתיב`. הוא מגלם את אוסקר, אביו של בן, ואדריכל ותיק בזכות עצמו, העומד לקבל את פרס ישראל. "השתתפותו הייתה כבוד גדול לי ולסרט, ולצערי הוא לא הספיק לצפות בו, אם כי הוא בטח לא היה מגיע, כי הוא אמר שהוא שונא לראות את עצמו", אומר רביד.

"הוא נענה מייד לפנייה שלנו. בסרט הוא משחק את זוכה פרס ישראל לאדריכלות, וזה צולם לפני שנתיב הוכרז כזוכה פרס ישראל לתיאטרון במציאות, פרס שהוא לא זכה לקבל בפועל כי הוא נפטר לפני כן. הימים שהוא היה על הסט היו מאוד מיוחדים עבורי. היו בו אצילות ונדיבות, והוא לא ביקש שום יחס מועדף, כאדם בן 80 פלוס שעבר כבר התקף לב אחד, ועשה שוט אחד של הליכה ארוכה שמונה פעמים, עד שכבר התחלנו לדאוג. הוא גם היה מייעץ ונותן רעיונות.

"ההופעה שלו ומה שהוא הביא איתו תרמו המון לסרט. בדרך כלל כשאתה לוקח שחקן בגיל הזה, הוא כבר מגובש כשחקן בתיאטרון, אבל לניסן הייתה טריות כזו של שחקן, לא של מורה, למרות הגיל. הוא יכול להביא לך מצד אחד את הנופך התיאטרלי של הגיל, ומצד שני לשחק בצורה מאוד טבעית ויותר קולנועית".

באשר לליאור אשכנזי, אחד השחקנים העסוקים ביותר כאן - לא פחדת להשתמש דווקא בו, כאחד שמזוהה כבר עם שלל דמויות שעשה?

"מאוד האמנתי שזה צריך להיות הוא, כי יש בו את האנרגיה החיונית הזו שיש לדמות של בן, לפני שתופסים אותו, כשהוא חונך את הילד באוטו ונותן לו גיבוי כנגד המערכת. חשבתי שיתאים לו להתנהג עם הילד בצורה חברית. חוץ מזה, הוא עשה הרבה תפקידי מאהב, ופה בפעם הראשונה הוא עושה תפקיד של אבא. זה משהו אחר לחלוטין, ויש לו הרבה גוונים.

"מהדקה ה-15 ועד הסוף הוא עושה דמות מדוכאת, במצב נפשי קשה. לא קל להישאר נאמן לזה ולא ללכת לאיבוד ולנסות לעשות דברים שלא מתאימים. זה תפקיד קצת כפוי טובה. מסביב יש לכולם מנדט תסריטאי-סיפורי להרעיד עולמות, בזמן שהוא תקוע בבית עם הבירה והמצב הנפשי הזה. יש המון יופי בדרך שבה הוא עשה את זה. זה חתיכת סיר לחץ להיות במעצר בית, לחפור ולנסות לגלות דברים, ובא לבקר אותך אביך עם הסיפורים שלו על פרס ישראל. ליאור נכנס מאוד יפה לקושי ולמורכבות של המצב הזה. הוא היה מדויק לנו".

צחי גראד מועמד לפרס אופיר בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו בסרט

"צחי מביא מורכבות רבה לתפקיד שלו, ושוחחנו לפני כן על תפקיד השוטר חושף השחיתויות, שהוא מגלם. מצד אחד המניפולטיביות הזו ומצד שני האנושיות. זה היה זיווג משמים הוא והדמות".

דודי סלע הבא ושחקן מקצועי

אין ספק שהתגלית של הסרט הוא יובל שבח, היום בן 15, המגלם את דמות אילי. "ראינו המון ילדים לפני כן, אבל עד שהגענו אליו לא ראינו אף אחד שיש סיכוי שיחזיק סרט. הרי מדובר במישהו שמסוגל לעשות ניואנסים, ואני לא יודע מה היינו עושים אם לא היינו מוצאים אותו", אומר רביד. "יובל שיחק לפני כן בפרויקטים אחרים (בהצגה `מדאה`, בסדרה `ראש גדול`, בדרמה `על קצות האצבעות` ובפרסומות ל`אוסם` ו`תלמה`), אבל זה סרט הקולנוע הראשון שלו, שמונח כולו על כתפיו. הוא הגיע לאודישן והתפוצץ עלינו שם, בסצנה שמתרחשת במזח שבה הוא מקלל את אבא שלו. הרגשנו כאילו עומדת לפנינו בחדר פצצה מתקתקת. היו לו אנרגיות אדירות. בהמשך ראינו שהוא לא מפחד לחפור בשביל להגיע למצבים רגשיים, משחק מבפנים עם הרבה מוטיבציה. הוא הרי גם ספורטאי".

נאמר עליו שהוא כל כך מוכשר בטניס שהוא עשוי להיות הדודי סלע הבא, אם יתמקד בתחום ויוותר על המשחק.

"אני לא חושב שיש כזאת סתירה נוראית בין השניים, כי שחקן טניס בגיל 30 כבר צריך או לאמן או לפרשן כי הקריירה כבר מאחוריו. אבל אין ספק שיובל יצטרך להחליט אם להתרכז בשנים הקרובות בטניס, והאמת היא שרוב שחקני הקולנוע פורצים רק בגילאים מאוחרים יותר. המשחק בקולנוע זה לא דבר שמחייב אותו להמשיך בזה בקו ישיר, מעתה והלאה. המקצוע הזה הוא כפוי טובה. כשאתה משחק ומצליח בגיל מוקדם זה עומס גדול, ולא בהכרח מצליחים להתמיד בתחום. וספורט זה גם דבר בריא, פיזית ונפשית, אז אני מאחל לו שיצליח לטווח הארוך לשלב ולעסוק בשניהם".

יעל הדר היא שחקנית נהדרת, ולטעמי נראית מעט מדי בקולנוע הישראלי

"אני מסכים איתך. בדיעבד, אני מצטער שלא הגדלתי את התפקיד שלה קצת. אם כי זה היה במודע, כי נורא היה חשוב לי שזה לא יהיה עוד סרט עם פוקוס על משפחה, אלא יותר על אבא ובן. אבל בעניין הזה הלכתי בצורה קיצונית מדי כשהתרכזתי ביחסים בין השניים, כשהאם קצת מחוץ לעניין. היה מקום לתת יותר לדמות הזאת. יחד עם זאת היא מביאה את החום שלה. היא עשתה אודישן נהדר, והייתה קצת אחרי לידה, מאוד חשופה כזאת, והמצלמה קלטה את זה".

אתה עובד כבר על פרויקט קולנועי נוסף?

"אני עובד על תסריט שיש לו השקה לנושאים שבסרט. הוא נקרא `מחוץ לאולם`, ועוסק במערכת המשפט. משתפת איתי פעולה בכתיבת התסריט מישהי מהמערכת המשפטית, כדי שהעיסוק בזה יהיה מקצועי ושאהיה מעורה ברזי העולם הזה. במרכז הסיפור הזה יהיה שופט, וההשקה שבין השיפוט לחיים האישיים שלו. ההבדל בין הבשר ודם לשופט. אני חושב שאלה נושאים דרמטיים, וזה משתלב עם הקו של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות שיש מקום גם לאישי ולחברתי, ולא רק לסרטים על הסכסוך עם השכנים. זה סימפטום של קולנוע של מדינה שפויה, שמטפל בכל ההיבטים ונותן במה לנושאים שונים".