דמעות בעיניים כבר מהשיר השני

בדרך כלל לוקח לי זמן עד שאני מגיעה לשיא של ריגוש במופע. אתם יודעים איך זה, בהתחלה יש שירים קלילים, באמצע מתחיל להתחמם ובסוף האמן ממש נותן בראש כדי שהקהל יצא עם טעם של עוד. אבל המופע אתמול בצוותא התנהל אחרת לגמרי. בשיר השני כבר היו לי דמעות בעיניים, ומשם והלאה כל המופע היה שיא אחד של מוזיקה מעולה, זמרת עם קול ענק ויכולת מדהימה לתת לכל מילה מקום וגוון משלה. הזמרת שהצליחה לרגש אותי כל כך היא לאה שבת שחוזרת לסיבוב הופעות, שאם לשפוט לפי יריית הפתיחה הזו הוא עונג צרוף שכולו מוזיקה ונשמה.
 
המופע נפתח בשיר "אהבתי, אוהבת, אהבה" שהוא גם שמו של סיבוב ההופעות כולו, העולה בעקבות האלבם החדש "פניי". השיר השני, שכאמור הצליח להרטיב לי את העיניים, היה "תמיד יחכו לך" שפשוט תיאר במדויק מה שאני (ונדמה לי שכל אמא) מרגישה כלפי הילד הפרטי שלה. לאחר מכן מבצעת לאה שירים מהרפרטואר שלה, ביניהם "חמניות מול השמש" המופלא, "תנגני קצת על גיטרה", "לא זוכרת איזה חורף" ועוד. ומצליחה להדהים את הקהל בכל פעם מחדש בסלסולים, תיפוף על דרבוקה, ריקודים וחיוכים. לאה שבת גם לא שוכחת לפרגן בענק לצוות הנגנים שאיתה על הבמה, ובצדק. המתופפת מיכל רהט והמפיקה המוזיקלית שיושבת ליד הקלידים, ורד פיקר, עושות עבודה משובחת ומוסיפות המון צבע ועדינות למופע.
 
לכבוד פתיחת סיבוב ההופעות הזמינה לאה שבת את אחיה, שלומי, ואת סי היימן. שלומי שבת עלה בתחילת המופע וביצע עם לאה שני שירים (ביניהם "לכל אחד") ובעיני דווקא זו לא הייתה תוספת משמעותית במיוחד לערב. לעומת זאת, סי היימן עלתה לבמה וסחפה יחד עם לאה את הקהל עם ביצוע שכל סופרלטיב רק יקטין את עוצמתו ל"ירח בשמים" ו"אתה הולך לישון מוקדם". בדיוק כמו בזמנים בהם היא לא עבדה בשביל אף אחד, גם עכשיו סי היימן משתוללת על הבמה, מנגנת על מפוחית ומקפיצה עם תוף יד, מפלרטטת עם הקהל ומתנהגת כאילו הבמה היא הבית הפרטי שלה. אחרי ההרמה הזו, ללאה שבת לא נותר אלא לשמור על האנרגיות ולהרים את המופע גבוה-גבוה.
 
אחת ההפתעות המענגות במופע הייתה כששבת שרה שירים שכתבה לאחרים, דוגמת "השיר שיביא לך אהבה" ו"רק בגלל הרוח". למרות שהשירים האלו נטחנו בתחנות הרדיו עד דק בביצועים המקוריים שלהם (גלי עטרי ושלומי שבת), לאה מצליחה להפיך בהם חיים חדשים. את "רק בגלל הרוח" היא הופכת לסוג של תפילה וכשהיא שרה אותו היה נדמה לי שהיא מתחברת למקומות העמוקים ביותר בנפשה.
 
אומנים רבים מתקשים לנהל רב שיח עם הקהל במופע. רבים מהם מרגישים שחייבים לדבר בין השירים אבל ניכר שהדיבורים הם לא הצד החזק שלהם ובדרך כלל זה מסתכם בהצגה של הנגנים, מלמול כלשהו על זכרונות שגרמו לכתוב את השיר וזהו. אצל לאה שבת הטקטיקה היא אחרת לגמרי. לאורך המופע היא משבצת בדיחות שממש לא קשורות למוזיקה שלה. בשני מקרים היא משתפת בחוויות אישיות שלה, אחת מיוון שם היא חיפשה שיר של קזנג`ידיס שהזכיר לה את הילדות והשנייה במוציאים לפועל שהגיעו אליה לדירה ולא יצאו עד שהיא לא שילמה את החוב, שרה להם שיר, נתנה להם דיסק ואפילו דיברה עם אמא של אחד מהם. הסיפורים לא קשורים למוזיקה, אבל הם פאוזות מדליקות בין השירים שמעלות את מצב הרוח.
 
אם בתחילת המופע היושבים בקהל היו מאופקים ורק הריעו ארוכות אחרי כל שיר, הרי שלקראת סופו כבר אי אפשר היה לעצור את הסחף. כמעט כולם עמדו על הרגליים ורקדו. לאה שבת לא נשארת חייבת בשלב הזה, ופשוט לוקחת את המיקרופון ויורדת לתוך הקהל שמוחא לה כפיים בעיניים בורקות ומודה לה על מופע שלא רואים בכל יום.
 
כשלאה חוזרת לבמה, אחת הנשים מהקהל עולה לבמה כדי לתת לה נשיקה, רואה כי טוב ופשוט נשארת שם עד סיום המופע. ברגעים כאלה מתברר כי שבת היא לא רק זמרת אדירה עם קול מצמרר ויכולות מוזיקליות נדירות, אלא קודם כל בן אדם ולרגע אחד היא לא שוכחת מי היא ומאיפה היא באה.
 
בתור הדרן ביצעה שבת את "רק החיים" ונתנה ביצוע נוסף ל"אהבתי, אוהבת, אהבה". הסגירה הזו של המופע, שחוזרת למעשה לנקודת ההתחלה, שולחת את הקהל ללילה מלא תקווה שלמרות הקשיים, למרות האכזבות ולמרות החשש האהבה תגיע. וכשהיא תגיע, היא תגיע באמת. אמן.

לאה שבת, "אהבתי, אוהבת, אהבה", 19 באוגוסט, צוותא תל-אביב.