להצגה החדשה של תיאטרון תמונע יש סיכוי להפוך להצגת פולחן ששומרת על האקטואליות שלה
חינגה פראית של נונסנס
המקריות של התיאטרון היא אחד העקרונות היותר מרתקים של סוד קיומו. הוא חי ונושם בקושי על ערש דווי, זוכה לתהילה ברגעי גסיסתו, וקם לתחייה בלי הסבר הגיוני. כך סתם, פתאום מובילים אותו לקבורת חמור, וככה סתם כאילו כלום מנשימים אותו, אלא שמתפרנסים ממנו ואלה שמפרנסים אותו, אלה שיוצרים את החוויות שהוא מעניק או את האכזבות, ואלה שמאמינים למה שנאמר על ידו כתורת חיים.
מקריות אנושית מאוד, אפשר להודות, כמו זו של מקריות האדם. ראינו את זה לא מכבר בכמה הצגות שהפכו לוהטות בתיאטרון תמונע, “רעב", "שופרא" ו"איכה", והנה נולדה שם הצגה מקורית לא פחות, “מייקל" שעניינה חגיגת משפחתית לבן האהוב שמת, ותמונתו תלויה על הקיר, לפחות עד שגם היא רוצה להגיד משהו. עד שגם לה נשבר מהפולחן שמשכיח מי היה באמת, או מה הספיק להיות באמת לפני שמת.
על פניו הקהל מוזמן לטקס זיכרון החוזר על עצמו מדי שנה, ואשר מתנהל לפי כל כללי הטקס של... יום הזיכרון הממלכתי לאירוע זה או אחר. יש נאומים, יש שירים, יש מצגת. יום הזיכרון המשפחתי הזה, שמנהלים אותו אמו של המת ודודו, הופך באמפי הקטן של תמונע לחינגה פראית של נונסנס. ואין בהצגה פרט אחד שהוא הגיוני, אפילו לא המוזיקה החמודה-חמוצה של נדב הולנדר, שפניו חתומות כספר מת. האיגיון הבימתי משתרע, רוקד ומקפץ על מזרן ענק, ועם שולחן עמוס ערגליות, רוגלך, בננות ובקבוקי משקאות קלים ועוד, ההיגיון הבימתי לעומת זאת הוא בטקסטים המדויקים שצוות השחקנים והבמאי איתי ויזר ניסחו בתמציתיות שחנוך לוין היה מתגאה בה כעל צאצא, שראוי להכיר בו.
הצוות הזה שמכנה עצמו בשם "אנסמבל מייקל" הוא בהחלט צוות למופת שמתוזמר היטב על ידי איתי ויזר, הבמאי שלא מכבר היה יוצר-שותף של הרקדן-כוריאוגרף ארקדי זיידס ב”בריאן ווש” ו”סולו קולורס”. הצוות כולל גם את אבי דנגור הוא דובי, שר הטקס והדוד המסור; הילה גולדנברג היא רבקה האם השכולה שגופה קפא במותו של מייקל אך יודעת מה תפקידה בחיים אחריו; מיטל רז כיסמין האחות הדפוקה; נטליה פאוסט בצמד תפקידיה כמתעמלת הרוסייה איקאה קטלוגה והזמרת הלטינית קוקה-כולה, ונדב הולנדר כפלג המוזיקנט המלווה את הטקס.
הם, ומעצבת התאורה קרן דמבינסקי והמפיקה יעל בר-און, יוצרים כתב-חידה קומי-סאטירי-פארסי המוגש בפנים רציניות, לכאורה נטולות מבע, כמעט מתות. אבל כמו המילים הקטנות כך גם המחוות הזעירות – הכל מדויק, מונח במקום, ומצליח להוציא את הקהל משלוותו, בדרך כלל ברעמי צחוק ללא הפוגה, ופה ושם גם בפנים שמעידות על התרגשות גדולה.
בדרך מתמונע הביתה היה לי זמן לחשוב על מה שצחקתי עם כל הקהל ובקול גדול במהלך השעה הזאת של “מייקל” ועל התרגיל שיוצרי ההצגה עשו לנו, בהצגה שסיכוייה להיות הצגת פולחן, והיא אולי רק הקדמה לסדרת-פולחן אפשרית בטלוויזיה. כי האקטואליה תמיד תפגוש אותה בצומת שבו המקרי והנונסנס החוצים את המתוכנן וההגיוני. וזה רק מקרי שבאתי לראות את "מייקל" בסוף השבוע האחרון של דודו טופז לדורותינו.
23/08/2009
:תאריך יצירה
|