כוכב הערב : קורט רוזנווינקל

חמישה מיליון ₪ הוא תקציב פסטיבל ג`אז בים האדום השנה. בהתחשב בכך שרק שלוש במות פועלות ולא ארבע צריך למכור הרבה כרטיסים כדי לכסות סכום כזה. הפסטיבל נרתם להרחבת הקהל שלו ( כרגע 10% יותר מיום הפתיחה בשנה שעברה) והולך לקראתו –אך לא על חשבון האיכות, לפחות ביום הראשון.

מרינה מקסימיליאן בלומין היא בפירוש עוגן מסחרי לאור הצלחת ה ב"כוכב נולד" אבל הופעתה לא הייתה מסחרית כלל. אם בסינמטק תל-אביב היא פזלה לכיוון מסחרי ("רפסודיה בוהמית", "לד זפלין" וכו`) הפעם שבה מרינה אל תחילת הדרך שלה בלהקה החיפאית "קומון בונד"  וביצעה קטעים מקוריים, שירים של יונה וולך, קטעים ווקאלים ללא טקסט, וכל זה תוך מחוות דרמטיות ענקיות שהיו בחלקם תנועות ניצוח ובחלקם סוג של כוריאוגרפיה.

למרות כשרונה האדיר ויכולתה הקולית ההופעה לא הייתה מאורגנת כהלכה. יותר מדי שיאים בכל קטע (יוצא מכלל זה היה הביצוע של "מעבר לקשת בענן") ותזמורת שהשתלטה על המרחב הצלילי והייתה דומיננטית באופן קבוע. כל חברי האנסמבל שלה הם נגנים טובים (בפרט הבסיסט חגי כהן) אבל גיטרה אינה תחליף לכלי נשיפה לצורך יצירת דיאלוג עם זמרת. זו אינה הערה טכנית אלא שגיאה בקונספט: כל ההרכב היה במצב של סולו תמידי.

גם די די ברידג`ווטר היא עוגן מסחרי ואמנם האולם  הענק (4,000 מקומות) שנבנה להופעות גדולות היה כמעט מלא. די די , חביבת הקהל הישראלי וותיקת הפסטיבל מזה 12 שנה היא כבר דיווה. מצוידת בקרחת אופנתית ובשמלה אקסטרווגנטית כבשה די די את לב הקהל באסטרטגיה מתוכננת שכללה העלאת ילדים על הבמה, שירת "בסמה מוצ`ו" וריקוד לא ממש פרוע אלא יותר טקסי. די די בעלת העבר העשיר במחזמרים ("קברט", "חייה של בילי הולידיי" ועוד) שולטת במניפולציה של תכנון רגשי נכון. לעומתה - מרינה זקוקה אמנם להרבה שפשוף, אבל שאפו על אומץ הלב ועל קריאת דרור ליצרים העמוקים ביותר של שירת ג`אז.

הזמרת רובין מקל הייתה העוגן המסחרי השלישי ביום הראשון. מקל היא זמרת של סטנדרטים היודעת להצטייד בשלושה כלי נשיפה בנוסף לחטיבת הקצב, וכלי הנשיפה הופכים אותה מזמרת אנונימית לווקאליסטית המנהלת דיאלוג חי ושוטף על הבמה. בעיקר עבדו אצלה העיבודים הלטיניים שסחפו כמות גדולה של מעריצים לריקוד בצד הבמה. כפי שאמרה לי בריאיון - היא מחפשת את מה שהקהל מכיר. כאשר היא שרה את המילה Now הפותחת את השיר  Cry Me a River פרץ חלק מהקהל בתשואות. הקהל קיבל תמורה מלאה לכספו  ואני גיליתי שכל מה ששומעים בדיסקים מקבל ציפוי היסטרי כאשר מגיע הרגע לעלות על הבמה. השירים מתארכים ומפלס הצריחה עולה בצורה מסוכנת.

משום כך אהבתי הרבה יותר את ההופעות האינסטרומנטליות. הביג בנד הישראלי של קונסרבטוריון שטריקר ביצע בצורה מושלמת את החומר של שנות הארבעים והחמישים  בניצוחו  של דני רוזנפלד היודע לא רק איך ביג בנד צלצל פעם, אלא גם למה הוא צלצל כך. מג`ימי לנספורד הבידורי עד דיזי גילספי, עם סולנים מצוינים כטרומבוניסט וולצ`ק והזמרת פאוסטינה סוקולוב ועם חוש הומור (רק ההנחייה שלו טרחנית. אי אפשר לקרוא לכל נגן – האחד והיחיד) הצליח רוזנפלד לעשות מה שרוב הביג בנדים האמריקניים כבר לא עושים – להחיות את התקופה.

הגיטריסט קורט רוזנווינקל הוא הכוכב שלי ביום הראשון: אינטלקטואל, בעל חזון,  קוים לא פשוטים המתאזנים על ידי צלילים החוזרים על עצמם בכלים אחרים, ללא השתפכות רגשית היסטרית אבל עם רגש עמוק תמידי מזכיר לי רוזנווינקל את טריה רפדל ואמני ECM אחרים של שנות השמונים. יצאתי מרותק, מסופק מכל בחינה עם טעם של עוד.

האיש המצחיק שלי היה הגיטריסט/זמר מאפריקה ליוונל לואקי, המכפיל את שירתו בעזרת עזרים אלקטרוניים ומסוגל לנגן ולשיר דברים הפוכים לחלוטין. החומר שלו הוא אפריקאי לחלוטין במהותו ומלוה אותו בסיסט שבדי ומתופף הונגרי ( או להפך). מלא טמפרמנט, חוש הומור וטוב לב שימח לואקיי את כל שומעיו.